הגילגול הבא

למחרת בבוקר, שמתי לב שהפסיקו הכאבים בגבי. כנראה זו היתה תופעה של היום הראשון לאחר השינוי. נרגעתי.
ירדתי למטה לארוחת הבוקר. ג'יני היתה שם.
"ג'יני?" לחשתי לה.
"ממ...?" שאלה.
"היום נלך לבקר את אמה?" שאלתי. התגעגעתי לילדה הקטנה הזו, שהיתה איתי.
"כן, בוא נצא עכשיו, נוותר על אוכל".
"טוב" אמרתי, ויצאתי החוצה, ג'יני בעיקבותי. הלכנו למחסן המטאטאים, ולקחנו כל אחד את מטאטאו.
"בוא, נמריא" אמרה ג'יני, ונסקנו למעלה, לשמי התכלת הבהירים שהיו ריקים משמש בשעה זו של הבוקר. הנחתי לרוח להתחכך בפניי. אהבתי את ההרגשה הזו יותר מכל. ליבי הלם כתופים. אני הולך לאמה. לפגוש אותה.
"יאללה" אמרה ג'יני, כאשר ראתה מתחתינו משטחי עשב, שבישרו לנו על שטח מוגלגי לגמרי. ירדנו קצת למטה, כדי שנוכל לצפות ברחובות. כשהגענו לרחוב המבוקש, נחתנו, והשענו את המטאטאים בכניסה, כאילו הם מטאטאי ניקוי של מוגלגים.
דפקנו על הדלת. כבר היתה שעה נורמלית לפגישה. אמה פתחה.
"ג'יני... ו..." כאן עצרה. היא לא ידעה על השינוי.
"שתיתי שיקוי נגד הגילגול. קיים דבר כזה 'הגילגול הבא'. אני פרד." אמרתי, והושטתי לה את ידי.
"בסדר" אמרה, ובלעה את רוקה.
"אז... תירצו לטייל קצת?" שאלה אמה. "אלך להגיד להורי שאני יוצאת לסיבוב קצר".
"נשמח מאוד" אמרה ג'יני.
"חכו רגע".
אמה נכנסה לביתה. כאשר סגרה את הדלת, פעמון רוח צילצל. מרהיב בצבעיו, ששיקפו את אור השמש.
"בואו" אמה חזרה, ולקחה אותנו לפארק. המקום הזה... רציתי לחזור לטייל בו. הוא היה כו יפה, אך נפלנו לארץ האנשים בברדסים לפני שהספקנו.
טיילנו עוד כרבע שעה, נהנים מהנוף, ואז אני וג'יני נפרדנו מאמה.

"תודה על הטיול" אמרתי. חזרנו לביתה של אמה, לקחנו את המטאטאים, והמראנו חזרה ל'מחילה'.

-סוף-____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

תגובות?

הפרק הקודם