השתקפות

גביע ריק

היום שלמחרת הפציע שמשי ורענן, מושלם לקיום טורניר תחת כיפת השמיים. 

איצטדיון בנוי עץ הוקם במדשאות לכבוד האירוע. היציעים הקרובים אל הדשא היו מיועדים לאורחי הכבוד, בעוד שהיציעים הגבוהים והמרוחקים יותר נבנו עבור הפמליות ומשרתיהם.

היציעים קושטו בדגלים גדולים שנשאו את סמלי האצולה של האורחים והמארחים. דבורה צהובה על רקע שחור הייתה הסמל של בגמן, נוצה שחורה על רקע אדום הסמל של אמברידג', מסכה שחציה שחורה וחציה לבנה הסמל של קראוץ', פרח וורוד מצועצע היה הסמל של משפחת דרסלי ובברור לא היה סמל עתיק יומין, את משפחת דיגורי ייצג גביע זהוב שופע פירות וכל טוב על רקע סגול, ומעל היציע בו ישבו המלך והמלכה התנוסס דגל של אייל כסוף על רקע אדום וירוק.

אבירים מכל רחבי הממלכה הגיעו על מנת להשתתף בתחרויות, ושוכנו בשלל האוהלים הצבעוניים שהוקמו במדשאות, שכן האירוע היה צפוי לארוך שבוע לפחות.

היום הראשון כלל מקצים מגוונים, כמו חץ וקשת, הטלת חנית ומירוצי סוסים. הארי זכה במקצה החץ וקשת בלי אפילו להתאמץ, אפילו שרון, שעמד בשוליים, השתמש בקסם בניסיון להכשיל אותו במגוון דרכים; המטרה שלו נטתה להתנדנד ברוח הרבה יותר מאשר יריביו, וכמה מהחצים שלו נשברו כשהוא מתח אותם בקשת. למרות כל המכשולים הוא עדיין ניצח בפער ניכר.

להקלתו של רון הפרס במקצה היה שק קטיפה מלא זהב, אותו הארי אפילו לא טרח להרים, והודיע מייד שהוא תורם לבית החולים של הוגסמיד. 

ביום שלמחרת קרבות האבירים התחילו. הקרבות היו מעניינים ומותחים הרבה יותר מתחרויות הקליעה והמירוצים, עד שרון אפילו התפתה להשתתף בהימורים שפרד וג'ורג' ניהלו.

היה ריגוש רב בצפייה בשני לוחמים מתמודדים זה מול זה, מניפים את חרבותיהם ומתגוננים עם המגינים במיומנות, חומקים, נופלים, לפעמים אפילו מקיזים מעט מדמו של היריב. היה קסם בצליל קשקוש החרבות ושיריון הטבעות, הגיצים שהתעופפו מדי פעם כשחרב מחודדת שרטה מגן פלדה, והשמש האביבית שהבזיקה על פני הקסדות הכבדות.

בעודו עומד בשוליים, ממתין להגיש להארי מגן חדש או מעט מים בין המקצים, רון מצא את עצמו מדמיין שהוא משתתף בתחרויות האלה בעצמו, זוכה לתשואות הקהל. הוא היה בטוח שיוכל ללמוד, אם רק מישהו היה מלמד אותו - הגובה שלו וידיו הגדולות בוודאי היו נותנות לו יתרון בזירה. אפילו מראה החבורות הכחולות על גופו של הארי בסוף היום, שנחשפו כשרון עזר לו להוריד את שריון הטבעות שלו, לא יכול היה להרתיע אותו מלממש את שאיפתו החדשה (והארי בדרך כלל ניצח בקרבות שלו, אז הוא לא רצה לחשוב איך נראה מי שהפסיד). הוא אמר לעצמו שברגע שהתחרויות יסתיימו הוא יבקש מביל ללמד אותו.

רון לא היה היחיד שגילה עניין יוצא דופן בקרבות. יום אחד, כשעבר במטבח, הוא שמע את ג'יני סופגת נזיפה חמורה על כך שנעלמה באמצע היום ולא ביצעה את המטלות שלה. ברגע ששמע את זה הוא ידע שהיא ניצלה את המקום שנשמר לה ביציעים ובילתה את היום בצפייה בקרבות. כנראה שהוא היה היחיד שידע שהיא לא סיכנה את העבודה שלה רק בשביל קצת בידור, אלא הלכה לשם במטרה לראות את הארי.

במהלך הקרבות רון ניסה לפקוח עין לאירועים חשודים, אבל האמת הייתה שלא נראה ששום דבר חריג מתרחש. הארי הובס ברבע הגמר על ידי קרום, שהיה מאיים במיוחד עם קסדה גבוהה וכדור מתכת משונן מחובר לשרשרת בתור נשק, אז רון לא היה צריך לדאוג שההיסטוריה תחזור על עצמה בגמר.

בסופו של דבר קרום התמודד מול דיגורי בגמר ודיגורי ניצח, זוכה בנזר זהב מעוטר אבני אחלמה. כשהמלכה הניחה את הנזר לראשו בטקס הניצחון הוא נראה כאילו הוא מקבל על עצמו איזו גזרה ולא פרס יקר ערך.

סעודה חגיגית נערכה לכבוד המנצח באותו הערב באולם הגדול. סדריק ומשפחתו זכו לשבת בשולחן עם משפחת המלוכה, שם לורד דיגורי התרברב באוזניו של המלך בהישגים של בנו, כפי שנהג לעשות גם בעולמו של רון. המלך התעניין בסיפורים אבל בכל הזדמנות חזר להיזכר בערגה בימים לפני שהיה מלך, כשהוא בעצמו היה משתתף בתחרויות יחד עם סיריוס ופרנק. 

דיגורי ישב לצד הארי, עדיין עוטה את נזר הניצחון וגלימה זהובה תואמת, ולא פצה את פיו במשך כל הארוחה. אם הוא היה מודע למבטיהן המעריצים וצחקוקיהן של נשות החצר שנעצו בו מבטים משולחן סמוך, הוא התעלם מהם לחלוטין. הוא רק ישב שם ושיחק עם טבעת כסופה שהוא ענד על הזרת בידו הימנית.

ביום שלמחרת התקיים אירוע הדגל של תחרויות, טורניר יוקרתי על גבי סוסים, בו הורשו להשתתף רק אצילים ואבירים מהמעלה הגבוהה ביותר. צ'ארלי סיפר לרון שכל משפחת וויזלי מתכוונת לבקש חופש מהעבודה כדי לנצל את ההזמנה של הארי ולהגיע לצפות בתחרות מהיציע, כבוד שלעיתים רחוקות חולק לאנשים במעמדם.

ביגוד לתחרות הקודמת, בתחרות הזו הלוחמים התחרו כשהם לבושים בשריון מלא, ורון נאלץ להישאר ער עד שעה מאוחרת בלילה שלפני כדי לנקות ולשמן את כל חלקי השריון של הארי. זה היה פריט חגיגי ומפואר מלא עיטורים ופיתוחים שרון מצא את עצמו מקלל עד השעות הקטנות של הלילה. על לוח החזה היה ריקוע זהב בצורת ראש של אייל עם קרניים גדולות, עיניו משובצות שתי אבני אזמרגד, ובשלב מסוים בלילה רון התחיל להרגיש שהעיניים האלה לועגות לו. 

אך העונש שלו לא הסתיים בכך; בבוקר שלמחרת הוטל עליו לעזור להארי ללבוש את השריון באוהל שלו שמחוץ לאיצטדיון, וגילה שזאת משימה כמעט בלתי אפשרית עם כל הרצועות והאבזמים המבלבלים.

הארי עמד בקוצר רוח במרכז האוהל בזמן שרון התאמץ להבין איך מחזקים את שריון החזה, כשהוילון שבכניסה לאוהל נע קלות ופנים מנומשות הציצו פנימה.

"ג'יני," הארי אמר, בדיוק כשהרצועה המשומנת של השריון החליקה מידו של רון ופגעה בו ישר בפרצוף. הוא דחף את רון הצידה בעצבנות, והתאמץ להישמע רגוע כשאמר, "תיכנסי…"

"אדוני," ג'יני אמרה באותה כניעה לא אופיינית תוך כדי קידה. היא לבשה את השמלה הטובה ביותר שלה, שהייתה עשויה צמר כחול והייתה ישנה אך שמורה היטב, ושיערה קושט בסרטים כחולים תואמים. רון עוד לא ראה אותה כל כך מגונדרת.

"רציתי להודות לך על המקומות ביציע," היא אמרה מבלי ליצור עם הארי קשר עין. "ו… לאחל לך בהצלחה היום. לא שאתה צריך את זה…"

"בקצב שרון מרכיב את השריון שלי יהיה לי מזל אם אני אהיה מוכן לפני מחר," הארי אמר, שולח ברון חסר האונים מבט עצבני.

"אפשר?" ג'יני ביקשה את לוח החזה מידו של רון. 

עדיין לא יוצרת עם הארי קשר עין, היא הלבישה את השריון על חזהו, מהדקת את הרצועות והאבזמים במיומנות. היא השלימה את הפעולה בזריזות, סידרה את השריון מעט ואז החדירה שתי אצבעות בין הפלדה לבין גופו של הארי באיזור הכתפיים כדי לבדוק שהוא לא הדוק מדי, שואלת אותו אם זה נוח. הארי רק הנהן, אולי כי לא סמך על עצמו לדבר. היה משהו אינטימי מאד במחווה, עד כדי כך שרון השתוקק למצוא תירוץ להיעלם.

ג'יני עברה להדק את מגיני הכתפיים. הארי מצא את קולו ושאל אותה, "איפה למדת להלביש שיריון?"

"אחי רונלד שירת בצבא," ג'יני סיפרה, עוברת לכתף השנייה, "בתקופת האימונים עזרתי לו להתלבש כל בוקר. השריון של הצבא לא מרשים כמו זה… אבל הוא דומה מספיק."

"הוא - ?"

"הוא נהרג בסתיו לפני שנה."

"אני מצטער לשמוע," הארי אמר בזמן שהיא התאימה לו את השריון לאמות, "איך זה קרה?"

"זה באמת משנה?" ג'יני אמרה בכעס פתאומי, ומייד השפילה את מבטה שוב, "אני מצטערת, אדוני, לא התכוונתי להתפרץ…"

"אל תצטערי," הארי אמר לה, מסתכל עליה כאילו הוא שכח שיש עוד דברים בעולם מסביב, "את לא צריכה להתנצל בפני, לעולם."

רון תהה כמה הארי יכעס אם הוא יקיא לתוך הקסדה שלו. להקלתו ג'יני ביקשה ממנו סמרטוט עם שמן בשביל אחת הרצועות ושברה את האווירה המתוחה.

"היית מעדיפה שהוא לא היה מתגייס לצבא?" הארי שאל אותה. 

אם התשובה לשאלה הזאת באמת עניינה אותו כנראה שהיה קשה לו לשים לב אליה, כי ג'יני כרעה על ברכיה לפניו כדי להתקין את שריון הרגליים.

"זה לא זה," היא השיבה באנחה, מרוכזת בעבודתה ואולי לא מבחינה במבוכתו של הארי וגם של רון. "זה היה החלום שלו להתגייס. היינו תינוקות בתקופה שזה-שאין-לנקוב-בשמו היה בסביבה אבל שמענו מההורים והאחים שלנו את הסיפורים על הזוועות שהוא חולל, ורונלד רצה להשתתף במלחמה נגד התומכים שלו. הוא רצה להגן על הממלכה ועל המשפחה שלנו ולהבטיח שהדברים הנוראיים שקרו בעבר לא יקרו שוב. אולי אם הייתי בן הייתי אפילו עושה את אותו הדבר. אני לא חושבת שהוא מת לחינם, אבל… לפעמים אני חושבת על זה ששום דבר לא השתנה, ושאף אחד אפילו לא זוכר את ההקרבה שלו. זה מעציב אותי."

שתיקה ארוכה השתררה אחרי דבריה של ג'יני. לבסוף הארי מצא את קולו ואמר, "אני מצטער."

"זאת לא אשמתך שהוא נהרג," ג'יני השיבה בשלווה מוזרה לאחר הווידוי שלה. 

"אולי לא. אבל הוא יצא לשדה הקרב בזמן שאני הייתי פה. הוא מת בשביל הממלכה שיום אחד אני ארש… ויש עוד מאות אם לא אלפים כמוהו, ואני לא יודע את השם אפילו של אחד מהם."

שתיקה נוספת השתררה אחרי דבריו הכנים עד כאב של הארי. באותו הרגע רון התחיל להעריך אותו קצת - לא כמו שהעריך את הארי מהעולם שלו, אבל יותר מאשר הנסיך המפונק שהוא ראה בו עד עכשיו. היה לו מבט של כאב ושנאה עצמית, ולולא זה רון היה מתפתה לחשוב שהוא אמר את זה רק כדי להרשים את ג'יני, שבהחלט נראה שהמילים נוגעות לליבה.

היא סיימה להלביש את השריון וקמה על רגליה, מתייצבת מולו.

"מה אתה תעשה בקשר לזה?" היא שאלה.

"אני עוד לא יודע," הוא השיב. "אבל אני אחשוב על משהו."

ג'יני חייכה אליו, ואז נזכרה במקומה וקדה לו במבט מושפל.

"כדאי שאני אחזור למקום שלי - "

"חכי," הארי אמר מהר, ולמרות שהיא לא עשתה שום תנועה ללכת הוא אחז בידה בעדינות בידו העטויה כפפת פלדה. "אני רוצה לבקש ממך משהו."

"כן, אדוני?" הוא עדיין החזיק את היד שלה, והיא התחילה להסמיק.

"תוכלי לתת לי מזכרת ממך? למזל?" 

ג'יני נראתה נבוכה מאוד, כאילו הוא הציע לה הצעה מגונה. רון לא הבין את הבקשה או למה היא הייתה כל כך מביכה.

"זה התפקיד של הליידי הרמיוני," ג'יני השיבה בחשש.

"אני יודע," הארי אמר בכאב, נראה לא פחות מובך ממנה. "אבל הייתי רוצה שזאת תהיה את."

"אתה לא יכול להציג את זה בזירה…"

"אני יודע," הארי אמר שוב, מסתכל בה בתחינה אפילו שהיא השפילה את מבטה. "ובכל זאת… בבקשה."

ג'יני הוציאה מכיס שמלתה מטפחת לבנה ישנה - המטפחת שהיא נהגה לקשור על שערה בזמן שעבדה. היא הניחה אותה מקופלת בידו המשוריינת של הארי, ואז, בסומק אדום עז, היא נשקה על לו הלחי במהירות ויצאה מהאוהל בריצה.

הארי המשיך לעמוד שם כשהוא מחזיק את המטפחת, מביט במקום בו ג'יני עמדה. רון, ששמח שהמיצג המביך הסתיים, תהה האם הוא צריך להחזיר אותו למציאות או שזה יקרה לבד. להקלתו, נשמעה תרועת החצוצרה שסימנה לאבירים להתכונן לטקס הפתיחה. הארי התנער והטמין את המטפחת של ג'יני מתחת לרצועה של שריון החזה שלו.

"בוא, אנחנו מאחרים," הוא אמר לרון, כאילו הוא היה זה שעיכב אותם עד עכשיו, ויצא מהאוהל.

"ומי אשם בזה?..."

"מה אמרת?"

"כלום."

הסוס השחור של הארי חיכה מחוץ לאוהל בצייתנות, עם שריון מעוטר זהב זהה לזה של בעליו על ראשו וחזהו. הארי טיפס על גבו, חבש את הקסדה שרון הגיש לו, משאיר את מסכת הברזל פתוחה. אז הוא לקח ממנו את המגן שלו, שהיה צבוע ירוק ואדום ונשא את סמל האייל, ורומח שהיה ארוך יותר ממנו. אז הוא דהר משם ורון רץ אל הכניסה הצדדית של הזירה כדי לצפות בטקס עם נושאי הכלים האחרים.

שמש אביבית בהירה האירה את הקהל המהודר שהתאסף כדי לצפות בטורניר. רון הבחין בשיערם האדום של בני משפחת וויזלי שתפסו שורה של מושבים באחד היציעים הגבוהים שמאחורי היציע של המלך.

בכל הקהל היה רק אדם אחד שעניין את רון. הוא חיפש את הרמיוני במקומה הקבוע ליד המלכה אבל היא לא הייתה שם. הוא סקר את הקהל ומצא אותה יושבת בשורה הראשונה של יציע הכבוד עם עוד תריסר עלמות אצילות שעטו מגוון תכשיטים וכובעים חגיגיים לכבוד המאורע, מצננות את פניהן עם מניפות ומרכלות ביניהן. היא לבשה שמלת קטיפה צהובה עם מפתח מעוטר אבני חן ושערה עוטר בחוטי זהב. ההופעה שלה לא הייתה טווסית כמו של העלמות האחרות, ביחס אליהן היא הייתה כמעט צנועה, ובכל זאת רון חשב שאם יש מישהו שלא חושב שהיא היפה ביותר מביניהן הוא טיפש.

הוא הביט בה כמה רגעים לפני שהיא הבחינה בו. היא חייכה אליו חיוך קל והסיטה את מבטה כדי לא לעורר חשד, עוברת לבחון את הקהל בשעמום קל. בניגוד אליה רון לא היה צריך להעמיד פנים ולא חשב שהוא יצטרך להסביר למה הוא מסתכל על אישה יפיפייה, אז הוא המשיך לצפות בה, יודע שהיא מודעת למבטו.

המתחרים הסתדרו בשורה בקצה הזירה, ולכל אחד מהם צוות נושא דגל שנשא את סמלו.  כל אחד בתורו הוליך את סוסו מסביב לזירה בליווי נושא הדגל, חולף על פני היציעים לקול תשואות הקהל. כל מתחרה עצר לפני אחת העלמות שישבו ביציע והיא העניקה לו פרח, או סרט משיערה או מטפחת, והאביר נשא את המזכרת על גבי השריון או הרומח שלו. 

במהלך הסיבוב שלו הארי עצר מול המקום בו הרמיוני ישבה. היא נעמדה ורכנה מעבר למעקה כדי להעניק לו מטפחת משי סגלגלה, אותה היא קשרה סביב זרועו. המחווה בוודאי הייתה אמורה להיות רומנטית, אבל היא שידרה רק טקסיות קרירה; הרמיוני נראתה מרוחקת, עיניה קבועות במטפחת, והארי נראה מדוכדך. זה היה ההפך הגמור מהרגע המתוח ומלא הרגש בו ג'יני נתנה לו את המטפחת שלה. 

לאחר קבלת המטפחת הארי המשיך להוליך את סוסו מסביב לזירה. כשהוא חלף על פני מקום מושבם של הוריו הוא הצדיע להם עם הרומח. הגאווה והאהבה שבמבטם היו כה עזים שאפילו רון ראה אותם, אבל הוא לא היה בטוח שהארי שם לב; הוא הסתכל למעלה, אל המקום בו ג'יני ישבה, אבל היא לא השיבה לו מבט, מעמידה פנים שהיא מקשיבה למשהו שפרסי מסביר לה. הארי סגר את מסכת הברזל של הקסדה ורכב בחזרה למקום שלו.

האחרון לבצע את סיבוב הראווה שלו היה דיגורי. הוא רכב עם מסכת ברזל סגורה, לא מגלה את פניו. העלמות שביציע הסתכלו אחריו באכזבה, והוא לא עצר לפני אף אחת מהן. הדבר המוזר ביותר במופע היה הדגל שלו; במקום הגביע הזהוב השופע פירות, הוא בחר להניף דגל עם גביע שחור, שבור וריק. המיצג גרר מלמולים של תהיה בקרב הקהל.

התחרות נמשכה כל היום. המקצים היו ארוכים בהרבה מאשר בתחרויות הקודמות בהן רוצה צפה. הם היו מורכבים משני חלקים; בחלק הראשון האבירים דהרו זה לעבר זה וניסו להפיל זה את זה מהסוס בעזרת רומח, משימה שלעיתים דרשה חצי תריסר חזרות ורומחים שבורים. בחלק השני, לאחר שאחד האבירים ונפל, ואם הוא הצליח לקום שוב ולא התעלף מעוצמת המכה, יריבו ירד מהסוס והתמודד מולו בדו קרב עם חרב ומגן, עד שאחד מהם התעלף, נכנע או היה נתון לחסדיו של יריבו, כך שהיה יכול להרוג אותו אם היה רוצה. המנצח בדו קרב הוכרז כמנצח במקצה ועבר לשלב הבא.

רון ליווה את הארי לאורך היום, מגיש לו רומחים חדשים, מנקה בוץ ודם מעל המגן שלו ומטפל בסוס שלו כשהוא נח בין המקצים. רון עדיין השתוקק ללמוד להפוך להיות אביר, אבל הוא לא היה בטוח שהוא היה רוצה את הכבוד שבהשתתפות בתחרות המסוימת הזאת; האבירים יצאו מכל מקצה חבולים ופצועים, והם נטפו זיעה בתוך השריון בשמש במשך כל היום. הארי אפילו ספג שבר עץ גדול שננעץ במותן שלו לפני שהוא הפיל את דאדלי מהסוס, אבל לאחר שרמוס חבש אותו הוא חזר לתחרות כאילו שום דבר לא קרה, ורון נאלץ לנקות את הדם מהאוכף שלו במהירות לפני תחילת הסיבוב הבא.

בין כל המשימות, רון התאמץ לפקוח עין למתרחש ביציע, בחיפוש אחר דמויות או התנהגויות חשודות. הוא הסתכל בעיקר לעבר קראוץ׳, שצפה מיציע הכבוד, מחסל גביע אחר גביע של יין, ועניו הופכות אדומות יותר ויותר ככל שהיום התקדם. הוא הסתכל גם על עין- הזעם, שבילה את היום בנביחת עצות על האבירים הצעירים מהשוליים, ועל פיטגרו, שעמד בנאמנות מאחורי כיסאו של המלך.

בחצי הגמר, כשהשמש כבר התחילה לשקוע, הארי התמודד שוב מול קרום. זה היה באמצע המקצה הזה, כשהמתמודדים נכשלו להפיל זה את זה בפעם השלישית, שרון שם לב פתאום שקראוץ׳ עזב את המקום שלו.

מתוח וחשדן, הוא יצא החוצה וחיפש אחריו בין האוהלים, אבל לא ראה שום סימן אליו. 

נשמעה תרועת החצוצרה שהודיעה שהקרב הסתיים. מניח, או מקווה, שקראוץ׳ בסך הכל הלך להתפנות, רון חזר אל הרחבה וגילה שהארי ניצח את קרום ועלה לגמר.

״ניצחת?״ רון שאל אותו בהפתעה כשהוא חטף מידו את נאד המים שהוא הגיש לו.

״למה אתה נשמע מופתע?״ הארי החזיר בהתנשפות ושתה בצימאון. 

רון הניח שהארי יפסיד, כמו שהוא הפסיד לקרום בטורניר שהתקיים ביום שלפני. אולי הוא לא הכיר את החוקים טוב מספיק כדי לנחש משהו כזה… או שאולי מישהו התערב כדי לגרום לו לנצח ולעלות לגמר, כמו שקרה בטורניר הקוסמים המשולש?

בגמר הארי התמודד מול דיגורי. המצב הזה לא מצא חן בעיניו של רון בכלל. השמש השוקעת גרמה לשריונות שלהם להיראות זהובים, אבל המחזה היפה רק עורר ברון תחושה מבשרת רע. הוא עמד בקצה המגרש, מחזיק את שרביטו בכיסו בכוח.

הם פתחו בדהרה ברעש מחריש אוזניים. הרומחים שלהם התנפצו זה כנגד זה ברעש נורא, ושניהם נפלו על האדמה. הם קמו מייד ושלפו את חרבותיהם.

רון צפה במתח בעודם נלחמים, עוקב אחרי כל תנועה, לא יודע מתי להתערב. אסור היה שהארי ינצח את דיגורי, אסור היה אפילו שהם יסיימו בתיקו - אבל הם נלחמו עם חרבות אמיתיות, חדות, שהיו יכולות להרוג אדם בקלות, ולחש אחד לא במקום מצידו של רון היה יכול לגרום להארי להיהרג. 

הם נעו על פני החול, כמו במן ריקוד, ופתאום דיגורי עמד בזווית שגרמה לו להסתנוור מהשמש. הארי כבר היה מוכן לתת את המכה הניצחת - רון כיוון לעברו את שרביטו בסתר ולחש, ״דיפנדו!״

קת החרב של הארי התפרקה בידו והלהב נפל. הקהל השמיע קריאות הפתעה ואכזבה. דיגורי התעשת במהירות והניף את חרבו לעברו. הארי עצר את המכה עם המגן. למרות שכבר לא הייתה לו חרב, הוא לא נכנע, אז הקרב נמשך. 

אם רון לא היה משתוקק שהוא יפסיד כבר כדי שהוא יצא מכלל סכנה, הוא היה מתרשם מהיכולת שלו להשיב מלחמה עם מגן בלבד. הוא היה אובד עצות. הוא לא רצה להרוס להארי את המגן, כי זה היה יכול להביא למותו. הוא לא רצה לגרום לו למעוד בלי סיבה - זה היה משפיל, ורון לא היה מאחל את זה אפילו לפוץ נפוח כמוהו.

לבסוף המגן של הארי התנפץ מעוצמת הפגיעה של חרבו של דיגורי, ובלי שום דבר שירכך את המכה הוא נפל על האדמה. דיגורי היה מעליו מייד, מכוון את חוד החרב שלו בדיוק אל הסדק הצר שבין שריון החזה שלו לקסדה.

הוא עמד שם לשבריר שנייה. לרגע רון היה בטוח שדיגורי יהרוג אותו - הוא כיוון לעברו את שרביטו בסתר - אבל אז דיגורי הוריד את החרב, זרק את המגן שלו הצידה, והושיט להארי את ידו המשוריינת.

הקהל פרץ בתשואות. לורד דיגורי נעמד ביציע, מוחא כפיים ומריע בהתלהבות. הארי לקח את ידו ואפשר לו לעזור לו לקום. השניים החליפו כמה מילים ואז כל אחד חזר אל החלק שלו במגרש.

״קרב טוב, הוד מעלתך,״ עין- הזעם אמר להארי בזמן שהוא הוריד את הקסדה שלו בהקלה. הוא הזיע כל כך שהשיער שלו היה ספוג לחלוטין.

״תודה, עין- הזעם,״ הארי אמר ולגם ארוכות מהנאד שרון הושיט לו. ״הייתי מנצח אם החרב שלי לא הייתה נשברת.״

״דברים כאלה קורים אחרי יום שלם של קרבות,״ עין- הזעם אמר, ״בפעם הבאה תחליף חרב אחרי כל מקצה.״

החשכה ירדה בזמן שהמתמודדים התאוששו לקראת טקס הסיום. לפידים הודלקו סביב המגרש והיצעים, מאירים את המקום באור חזק ומרצד.

דיגורי התייצב מול יציע הכבוד כדי לזכות בפרס שלו. לראשונה באותו היום הוא הסיר את הקסדה שלו, חושף פנים גרומות וקודרות. הארי נעמד מימינו, וקרום, שזכה במקום השלישי, עמד משמאלו. 

רון נאלץ לעמוד במרחק כמה צעדים משם, יחד עם שאר נושאי הכלים. הוא לא היה יכול להיות משוכנע שהסכנה חלפה, לא עד שדיגורי ילך משם עם הגביע.

המלך ירד אל המגרש, נושא גביע זהוב מעוטר אבני אודם ואיזמרגד, אלה נצנצו לאור הלפידים. רון בחן אותו במתח. אם המלך מחזיק אותו, כנראה שזה לא מפתח מעבר, אחרת הוא כבר לא היה שם. הוא ידע שלפעמים מפתחות מעבר הופכים להיות פעילים רק בשעה שנקבעה מראש - אבל מה הייתה השעה הזאת? לא היו שעונים בעולם הזה כמו שהיו בעולמו, אז איך מישהו היה יכול לתזמן משהו כזה?

המלך הגיש לדיגורי את הגביע ואמר לו משהו, כנראה מברך אותו על הניצחון. דיגורי הרים את הגביע מעל ראשו והקהל הריע לו. 

הוא לא ביקש מהארי לאחוז בגביע. המשרת שלו הגיע מיד לקחת אותו ממנו. רון נשם בהקלה.

כשידיו פנויות, דיגורי הסיר את כפפת המתכת מעל ידו הימנית. בהתחלה רון לא הבין מה הוא עושה שם, ועד שהוא הבין הוא כבר שלח את ידו לעבר הארי, מבקש ללחוץ את ידו. הארי שלח את ידו לעברו - 

״לא!״ רון צעק וזינק ממקומו כחץ מקשת. 

הוא הגיע אל הארי ודחף אותו, אבל זה היה מאוחר מידי, הוא כבר נגע בידו של דיגורי. הדבר האחרון שרון ראה לפני שהוא הרגיש משיכה חזקה בבטנו היה איש עם שיער לבן על סוס לבן וגבר ואישה עם שיער שחור על סוס שחור שדהרו לתוך הרחבה. האיש עם השיער השחור צעק משהו - אבל רון, הארי ודיגורי כבר לא היו שם.

הפרק הקודם		הפרק הבא