החיים ללא וולדמורט- שנה א'

הארי התעורר במהירות מתוך חלום בו מקגונגל קושרת אותו ושמה אותו בתוך ארון מטאטאים.
הוא ראה את דראקו, שישן בשקט, ולידו את רון שהשמיע קולות נחרה רמים עד כדי כך שהארי התפלא שמישהו מצליח להירדם לידו.
כעבור רגע קל בו הארי ישב על המיטה ושפשף את עיניו. הוא פתח את מזוודתו הכבדה, והוציא מתחתיתה את גלימת ההיעלמות שהוריש מאביו. זו הייתה מזכרתו היחידה שנשארה להארי ממנו, ולכן הוא שמר עליה היטב.
הארי התעטף בגלימה, העיף מבט אחרון לפני שיחזור באח הבוער במרכז המועדון, יצא מהמועדון, וצעד בצעד מהיר, החלטי וחרישי לעבר משרדה של מקגונגל.

"חשבת שתחמקי ממני פרופסור?!" הארי שמע קול עמוק ומפחיד "ממני אי אפשר לברוח!"
"ל..לא אדון.. ל...לעולם לא אנסה ל..לברוח ממך..." אמר קולה המפוחד של פרופסור מקגונגל.
"הוא פ..פשוט כל כ...כך צעיר אדוני, וכל כך תמים.." קולה של מקגונגל החל להתייצב.
"את אומרת לי מה לעשות ?!" קרא עליה בקול "ככה את תופסת פיקוד ?! את תביאי לי את הילד, הסנילי הזקן והאוצרות, ובעזרת שאיבת כוחו של הילד, אהפוך לאדון האופל החזק ביותר בכל הזמנים ! אוכל אפילו לנצח את ידידי הותיק..."

הארי שמע את דבריו של אדונה של פרופסור מקגונגל, אבל לא הבין הרבה.
הוא הבין רק שעומדים לחטוף אותו, ואיש זקן אחד, ולמצוא אוצרות, שיהפכו את האדון של מקגונגל לקוסם מרושע.
הארי פתח את הדלת בזהירות והציץ לתוך המשרד, אבל רק מקגונגל הייתה שם, יושבת ובוכה.

אני יודע שזה קצר, אבל חכו, הפרק הבא יהיה ארוווווווווווווך. 

הפרק הקודם		הפרק הבא