האיש במסיכת הנוצות הכחולה

בשביל מר ינברג - ומתנצלת על האיחור. בהנאה! (או בתסכול נורא)

לילי בהתה בתקרה. היא קיוותה שישחררו אותה בקרוב. היא כבר הרגישה טוב יותר. זו היתה רק שריטה, אחרי הכל.

העוזר של הרופא שטיפל בה נכנס לחדר.

"שלום לילי," הוא חייך אליה וניגש אליה, משהו מפחיד בידו. אם כבר השתמשו בזה באמבולנס, ועכשיו הוא ניגש לבדוק שוב. "אני קווין."

הוא עטף את זרועה במכשיר ההוא. קווין. כמה מוזר. היא התלבטה אם לדבר… היא תמיד תוכל למחות את דבריה עם צחוק קל במקרה שהיא טועה.

הוא ניפח את מה שזה היה על זרועה.

"אתה במקרה ראש ארגון חשאי לנקמה?"

הלחץ בזרועה ירד מעט.

"מה?"

"נו… האחד עם אנשי הזאב."

"מה??"

לילי נופפה בידה החופשייה. "היי! אני חברה של סיריוס. ולא קוראים לי לילי," רק ליתר ביטחון.

היא הוציאה שרביטה ושיחקה איתו מעט.

הוא הושיט את ידו לחלוקו - "תעזוב את זה," היא מלמלה. הוא הרחיק את ידו כמו נכווה וניגש בזהירות בחזרה אל זרועה. לילי חשה בלחץ על זרועה.

"אז… מה דעתך לקפוץ לביקור?" היא הציעה בחביבות.

"לא מתחשק לי למות," הוא מלמל בשיניים חשוקות. "וגם לא להיחקר בעינויים."

"עינויים? מה פתאום?" היא השיבה בעליזות. "אולי אתה מעדיף תאונת מכשירים קלה."

"תמשיכי," הוא אמר בשקט.

"אני רק אצטרך רשימה של האנשים הסרים לפקודתך."

"אין לי מושג! אני לא המאסטר!" ומיד הלחץ על זרועה ירד. הוא נראה מבוהל מאוד.

"אה, לא?" היא השיבה בהפתעה. "אז לא תפסנו את המאסטר אז?" היא שיחקה בשרביט בקלילות.

"זה… זה כן היה המאסטר." הוא הלך ונעשה לחוץ. הוא התחיל להזיע.

"ומי המאסטר הזה?" שרביטה החל להפריח עשן.

"אני לא יודע! אני לא יודע! באמת! המאסטר שומר על סודיות! בחיי!" הוא הרים את קולו.

"כל מה שאתה יודע עליו," לחשה לילי בדרמטיות.

"כלום!" הוא נזעק.

"אתה בטוח יודע משהו," אמרה לילי כמעט בייאוש. "אתה רואה אותו? הוא מדבר אליך? איך אתה יודע מה לעשות?"

לאט לאט, בלי להסתכל בעיניה, קווין שלח את ידו לכיס פנימי, והוציא -

לילי כיוונה עליו את שרביטה -

מגילת קלף מגולגלת וחתומה.

לילי שלחה את ידה ולקחה את המגילה.

"שחרר אותי."

הוא הביט בה, מזועזע לגמרי, לקח ממנה את המכשיר והנהן פעם אחת.

היא קמה באיטיות והתעתקה משם.

מ*ע*ב*ר

נעליה של לילי הקישו על שביל האבנים. היא פתחה את הדלת וקראה,

"סיריוס! אתה לא מאמין מה מצאתי!"

"לילי? את בסדר?"

לילי נעצה מבט מאוכזב בדלת המטבח. "לא לא לא. לא ככה! אתה צריך לצעוק בדרמטיות, מה? בוא ננסה שוב."

הדלת נסגרה. נעליה של לילי הקישו על שביל האבנים. היא פתחה את הדלת וקראה,

"סיריוס! אתה לא מאמין מה מצאתי!"

"מה? מה זה? לילי! מה קרה?" סיריוס פרץ מהמטבח בסערה.

לילי הביטה בו בסיפוק והושיטה את המגילה.

"חתיכת קלף?"

"לא. השגתי את זה מקווין. שקט רגע! זה לא מה שאתה חושב. קווין הוא לא הט"ר אלא אחד מהעוזרים שלו."

היא ניסתה לפתוח את המגילה, ביד ועם שרביט, אבל זו לא נפתחה בשום אופן.

סיריוס הוציא אולר וחתך את המגילה. היא נפתחה. קרועה בצד הלא נכון ובכל זאת קריאה.

מלל, הרבה אותיות ללא פשר. עיניהם דילגו לקצה הדף, שם היתה חתימה.

רומולוס.

לילי השתנקה ומנחה על כיסא שהופיע משום מקום. "לא. לא. כל כך קיוויתי שלא…"

סיריוס הביט בה בבלבול. "את מכירה את השם הזה?"

"זה כינוי, רך כף. אתה מכיר אותו."

"אין לי מושג על מה את מדברת."

"סיריוס…" לילי נשאה אליו את עיניה בחוסר אונים. "אתה בכוונה גרוע בזה?"

הם בהו זה בזה בשתיקה.

"מי זה רומולוס במיתולוגיה הרומית?" לילי לחשה.

"לילי - את יודעת מתי גיליתי מה זה מיתולוגיה?"

.

"בחייך, לילי." סיריוס נעשה לחוץ.

"רומולוס… היה אח של רמוס." לחשה לילי בדרמטיות.

"ו…?"

לילי נשפה. "רך כף. אתם גרועים כל כך בכינויים שאפשר להבין מיד," היא אמרה בטון החלטי, וסיימה בשקט, "שרומולוס זה כינוי של רמוס ג'ון 'ירחוני' לופין."

* * *

"לא."

"לא, לא. לילי, לא."

"אני יודעת, רך כף. התכחשנו יותר מידי זמן…"

"לא, לילי. זה לא הוא."

"סיריוס…"

סיריוס נענע בראשו.

"רך כף, ירחוני מכיר את המיתולגיה הרומית… הכינוי הוא שלו. ואתה שמעת איך הוא מדבר על דולורס אמברידג'. הגיע הזמן להפסיק להכחיש."

"לא, את לא מבינה." הוא התעקש. "זה לא יכול להיות הוא." הוא רעד כולו.

לילי שתקה בעצב. היא קמה בכסאה והתרחקה מסיריוס, פניה מופנות אל הקיר.

"לילי, די, תפסיקי," קולו של סיריוס נסדק. "את לא מבינה."

"לא," היא ענתה והפנתה אליו את עיניה, "אבל גם אתה לא מבין."

"כבר חשדתי בו פעם אחת," הוא לחש ברעד, ידו אוחזת בחוזקה במשענת הכיסא. "את יודעת א…" קולו גווע.

"סיריוס בלק… אנחנו חייבים לעשות את זה."
הוא נענע בראשו, מתנשף, מבטו נעוץ בכיסא.

"סיריוס! אנשים חפים מפשע מתים. חיים שלמים נהרסים בלילה. אנחנו יכולים לעצור את זה." היא התקרבה אליו. "המטרה לא מקדשת את האמצעים. והט"ר שכח את זה."

פיו של סיריוס נפתח, יוצר את המילה 'הט"ר'. לילי הושיטה את ידה.

סיריוס הביט ביד. קולו התייצב ופניו התקשו. "אני לא הורג שוב את החבר הכי טוב שלי."

לילי בהתה בו רגע ארוך. דמעה יחידה התגלגלה על לחייה. היא לקחה את ידה המושטת למחות אותה, מסיטה את מבטה.

כתפיה רעדו.

"אני חוששת…" היא הושיטה שנית את ידה ולקחה את ידו של סיריוס. "שכאן דרכינו נפרדות."

היא לחצה את היד של סיריוס ושמטה אותה, ואחר הסתובבה ונעלמה בקול קראק מהדהד.

* * *

מוואהאהאהא! ועד הפעם הבאה שאני אטרח להיכנס לאתר, הישארו עם הדמיונות המיוסרים שלכם! מוואהא- *היחנקות*

הפרק הקודם		הפרק הבא