זאת לא אגדה?

אוקיי, אז אני רק רוצה להבהיר לכולם שזה לא ממש פרק, אלה שיחה של אמה ושל סבא שלה. לא היה לי ממש כוח או זמן לכתוב פרק רגיל, אז בואו תשמעו את השיחה המרגשת הזאת.

ואני יודעת שההדגשות, ההתעקמויות והקווים האלה ממש מעצבנים, אז אני אפסיק.

''סבא?!'' צרחתי בחיוך.

''גוזלית שלי?!'' הוא צרח אפילו חזק יותר.

''סבא!'' התחלתי לפרוץ בבכי.

התחבקנו, וניגבתי את דמעותיי על חולצתו.

''סבא, איך... איך הגעת לפה?'' שאלתי.

''מתוקה, תשמעי את כל הסיפור. לוציפר בעצם עשה לי את מה שהוא התכוון לעשות לך, להוסיף אותנו לקבוצת המחשבות הרעות שלו. הוא לא רצה להרוג אותנו, אבל הוא לא רצה אותנו בדיוק חיים.''

''אז... אז א-תה היית ח-חלק מהמחשב-בות הרעות שלו?''

''כן, מתוקה.''

''סבא, אני... אני...''

''התגעגעת?''

''כן! מאוד! יותר מכל דבר אחר! אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיך עכשיו!''

''גם אני, מתוקה! התגעגעתי כל כך! אני לא מאמין שהוא ניסה להפוך אותך למחשבה רעה, גוזלית שלי!'' [שם חיבה].

''רגע, סבא, אז איך... איך חזרת בעצם?'' שאלתי בהתרגשות.

''האמת, גיליתי ממש לא מזמן שאם אתה מוכן להקריב את כוחותיך למען אחרים, תוכל לחזור לעולם הרגיל.''

''אם הקוסמים...'' אמרתי בחיוך.

''בדיוק,'' הוא ענה בחיוך גדול יותר.

שנינו צחקנו. הוא הרים אותי, כמו פעם, כשהייתי קטנה יותר.

''או, מתוקה, לא עלית במשקל כל כך הרבה בזמן האחרון... רוצה לחזור לעשות את זה?''

''כן כן כן כן כן כן! כןןןן!'' צרחתי. ''אבל רגע, מה זה אומר 'להקריב את הכוחות שלך'?''

''זה אומר שאני לא אוכל להילחם יותר, בתור קוסם, ושאצטרך לקחת תרופות לכל ימי חיי, שהאמת, לא מגעילות כל כך! אבל לעולם לא אוכל לחזור לשם, לאוסף המחשבות שלו.''

''ואני? אני אוכל להגיע לאוסף שלו, לא?''

''חמודה, את המיועדת, אמה. גוזלית שלי. את המיועדת לרוע, וניצחת אותו!''

''את מי?'' לא הייתי בטוחה.

''את הרוע, את לוציפר, את...''

''רגע, אני? ניצחתי את לוציפר? איך? אפילו לא ניסיתי!''

''מתוקה, חמודה, את הרסת את אחת מהמחשבות שלו, והחזרת אותה לחיים, אז עכשיו הוא לא יוכל יותר ליצור מחשבות אחרות! כוחו התפוגג, והוא לא יוכל לחזור! לעולם!''

''רגע, אז זה אומר שאף אחד, לעולם, לא יוכל להגיע לשם? אף אחד? אף פעם?''

''לא, גוזלית שלי. זהו. ניצחנו אותו.''

''באמת?''

''כן.''

בטוח?''

''כן.''

''בטוח בטוח?''

''כן.''

שנינו חיכנו חיוך גדול יותר משאתם יכולים לדמיין.

התחבקנו חיבוק שהרגיש כאילו היה נצח, אבל לא הייתי מתנגדת אם הוא באמת היה ככה.

אנחנו ניצחנו אותו.

ניצחנו את לוציפר.

זהו.

זה נגמר.

אנחנו ניצחנו את לוציפר.

שכחתי לציין שבמהלך כל השיחה הזאת, מיקלה הביטה בנו בחיוך.

מאמה נוירוקסי, שעברה היום רכבת הרים רגשית. 

הפרק הקודם		הפרק הבא