החיים שאחרי המוות

אני רוצה להקדיש אל הפרק לשלושה אנשים:
להרמיוני גריינגרHermione Grenger החמודה שעזרה ונתנה לי רעיונות ואני רוצה לפרסם את אחד הפיקים המדהימים שלה-עולמות חבויים- פיק מדהים, תקראו.
למרילו, שאני משתתפת בצערה על המשתמש שנפרץ לה.
ולליאל גנון על שהתחלנו לדבר, ואני חושבת שהיא ממש חמודה.
לכולכן באהבה:

(מולי)

הייתי בשוק.

הייתי בהלם, המומה.

הבנים שלי, שניים מהבנים שלי הפרו את דברי.

"חכו חכו" אני ממלמלת לעצמי, בעוד פני מאדימות מרוב זעם וחימה הבוערים בתוכי.

בא לי לצרוח, לצעוק, להשתולל, מה לא?

הבנים שלי! שאני חינכתי!מפרים את דברי, והולכים למסע מסוכן כדי למצוא את בני השלישי (לא לפי סדר כרונולוגי). העצבים שלי מרוטים עד כדי כך שבארוחת הבוקר הייתי זעופה, אפילו ארתור לא העז לפצוע את פיו.

אבל בסך הכל, אני אוהבת אותם. אני מפחדת שיקרה להם משהו. ואני לא אסלח לעצמי אם יקרה להם כל דבר רע בגלל שאני סמכתי בטמטומי על מילתו של פרד! חשבתי שהוא התבגר מאז. נעשה יותר רציני. אבל ללאא! בלתי אפשרי לציית לחוקים נכון??!! לא הייתי צריכה להאמין לו. הייתי צריכה להציב שומרים על החדרים שלהם.

אני יושבת במחילה, מכסה את פניי בידיי, בעוד לילי מחבקת אותי ומשתתפת בצערי. מאוד קשה לזכור שהיא מסוכנת עכשיו. ובכלל, קשה לי לאמץ את הרעיון שהיא באמת כאן, חיה.

"תתארי לך מולי,, אני 17 שנים לא ראיתי את הבן שלי, ועד שראיתי אותו, רציתי לצוד אותו." קולה רעד. "ושכבר התגברתי על הצמא, הוא בורח לו, בלי לשאול אותי, בלי לומר לי, בלי לספר לי מה עשה בחייו."  קולה נשבר. דמעות התחילו לזלוג על פניה. "בלי לדעת מה עבר עליו, מה הרגיש/, אני אפילו לא ידעתי חברה!" היא התחילה לייבב.

"אני מצטערת לילי, הייתי אגואיסטית, חשבתי רק על עצמי ועל הבעיות שלי."

"זה בסדר מולי. בסופו של דבר את צריכה להבין שהם כבר לא קטנים כמו שהיו והם יכולים לעשות כאוות נפשם. הם בוגרים עכשיו."

"את צודקת." משכתי באפי "הייתי צריכה להניח להם ללכת מההתחלה בלי שירגישו רגשות אשם אני מקווה שהם מרגישים רגשות אשם.."

פתאום ראיתי את מדאם רוזמרטה מתעתקת לפתח הבית. "מולי! הו, מולי! אני כל כך מצטערת! אחד מהתאומים התגזרר! אני לא יודעת מי מהשניים הו זה!"

זה לא יכול לקרות! הם עברו את המבחן!

התעתקתי להוגסמיד. רצתי למרפאה הסמוכה לדובשנריה. זה היה ג'וג'! הוא היה כל כך מזנח! הרבה זיפים של שער על פניו, שיערו היה ארוך מאוד והגיע לו עד למותנים. ההוא היה מאוד רזה, בגדיו היו קצרים עלי מאוד, א ךמכיוון שהיה כל כך רזה, לא היו קטנים בהיקפם.

"אוי ג'ורג'!" חיבקתי אותו. "מה קרה לך?"

"אני לא כל כך יודע." הוא הדיב. קולו צרוד מחוסר שימוש ועמוק יותר משזכרתי.

הוא סיפר לי שהתעורר לחדר חשוך, צעק לעזרה והגיע אי אחד שהזריק לו דבר מה לגוף שגרם לו לחוות זיכרונות שקרו כאן בזמן שהוא היה שם.

עירערתי לשפיותו. לא נראה לא שדבר כזה קיים במציאות. אני צריכה לדבר עם אלבוס, שיעשה לו הלטת הכרה.

דמבלדור... הוא שמח להוך לערפד. נרעדתי, המילה הזו עדיין מרתיעה אותי. אחרי הכל, גם הבן שלי הוא ער... ער... אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על המילה אז כמובן שלא לומר אותה שוב.

בכל אופן, דמבלדור שתה דם שהיה בכיתת הלימוד שבה שהה. כנראה זה היה דם שנשאר מהקרב. הוא היה מרוצה, דמבלדור. כי, אמר, הוא לא ימות עכשיו ממה שקרה לו ביד. הוא לא מוכן לספר לנו מה זה למרות שאנחנו רק רוצים לעזור, ארתור ואני.

הסתכלתי על פניו של ג'ורג'. נראה שנזכר בדבר מה.

"אמא, יש דבר אחד שאני זוכר." אמר לי בתשישות, "הוׁקְלִיפָּרְטֵס" אמר, והתעלף.

* * *

(פרד)

התעוררתי במקום קר וחשוך. הייתי צמא.

הבטתי לצדדים, הארי ורון היו קשורים ומחוסרי הכרה ליד.

לצד רון שכבה הרמיוני, ערה ומפוחדת. גם היא קשורה.

לא הרגשתי שאני קשור, אך כשניסיתי להזיז את ידי, לא הצלחתי. יש לי תחושה, שאם אתאמץ, אוכל לקרוע את החבלים בקלות.

"הרמיוני" קראתי לה. "הרמיוני את בסדר ?"

היא בהתה בי רגע, ואז אמרה "פיזית, כן. אני בסדר. תחשוב רגע," היא לחשה. "המאלפויים לא יודעים שאתה ערפד. אתה חזק. תשתמש בזה כגורם הפתעה". לא חשבתי על זה. היא באמת ילדה חכמה. ו.. איך שהיא מחייכת היא ממש חמודה!... פרד!  ממתי אתה חושב על בנות?! תתרכז! בין כל המחשבות נרקמה תוכנית במוחי. רק צריך להגיד להארי ולרון שלא יפלטו את זה בטעות.

"הארי," קראתי, "הארי תתעורר!"

"מ-מה? איפה אני?" הוא היה מבולבל, "הקרב נגמר כבר? אני חי?"

"מטומטם" מלמלה הרמיוני.

"הארי, תתעורר חבר. אתה כלוא כאן עם כולם."

נראה שהוא מתחיל לחזור לעצמו. "אוי! שיט! מה עושים?"

"תראה", אמרתי "הם לא יודעים שאני ערפד. אז אל תנסה לספר להם את זה."

"טוב, תודה על האזהרה"

הסתכלתי לצד השני וראיתי שהרמוני מדברת בינתיים עם רון. שמעתי צעדים. הצעדים, התקרבו. ובפתח עמד לא פחות ולא יותר מאשר דראקו מאלפוי הנאלח.

"נו, נו, נו" אמר בעוד חיוך על פניו "מי אם לא הארי פוטר המפורסם וחבריו. מה קרה? היה לכם משעמם אז הוספתם עוד חנון לחבורה?"

פני האדימו מרוב כעס, הבן – אדם הזה בלתי נסבל! "אהה, כן. פרד, שמעתי מה קרה לאחיך... נו טוב, אלה החיים" אמר ברשעות.

"נכון מאלפוי, אלה החיים. דרך אגב, אני משתתף בצערך." אמרתי בעוד חיוך זחוח על פני.

היסוס נראה על פניו "אני לא יודע על מה אתה מדבר. אבא שמע שמחזירים את כל המתים לחיים והלך להחזיר את הלורד!"

"זהו ש... ראיתי אותו מחזיר את הלורד שלך," עכשיו אני דיברתי ברשעות ודי התעצבנתי מזה, אז... הגרתי אותו." רון גיחך נראה שהוא נהנה מכל השיחה.

"וכאילו שאאמין לך, מאיפה לי שאתה לא מנסה להסיח את דעתי?"

"אם אתה כל כך רוצה לראות את אביך חיוור כולו ובלי כל תזוזה, לך. אפילו, מרוב אדיבותי, אני מסכים לומר לך איפה נמצאת גופתו"

"אבא שלי לא מת!" הוא צרח.

"תתפלא, לך להוגוורטס ותראה אותו. רק חבל שתהיה עצוב."

"מה אכפת לך? אני אחזיר אותו לחיים!" הוא היה ממש עצבני.

"אותו לא תוכל להחזיר לחיים," הרגשתי עקצוץ בעיני, נעצתי את עיניי בעיניו של מאלפוי ואמרתי בקול נמוך "תשחרר אותנו מאלפוי," די ציפיתי שהוא לא יקשיב לי ואפילו יגחך, אבל הוא התיר את הקשרים בשתיקה והסתכל עלי כאילו יש לי הוראות נוספות לתת לו. הישרתי אליו את מבטי שוב כלא מאמין למזלי הטוב, "מאלפוי, איפה ג'ורג' ?"

"הוא - היה במתחם - לנוקס ב-שדרה השלישית" הוא דיבר מתוך טראנס. ראו את זה. הסתכלתי המום על הרמיוני ורון והם החזירו לי מבט שואל.

"מאלפוי, אמא שלך בבית?" שאלה הרמיוני.

"למה שאני אגיד לך?" שאל מאלפוי, שעל מילתה הראשונה של הרמיוני יצא מהטראנס שאליו נכנס. הרמיוני נרתעה לאחור.

הסתכלתי עליו וצדתי את מבטו. "מאלפוי, אמא שלך בבית ?"

הוא שב להסתכל עלי במבט מזוגג "כן, - היא ישנה." הוא נאנח "אני - שונא שהיא – נוחרת." רון התפקע בשקט.

"זה לא מעניין אותי מה אתה אוהב ומה אתה שונא מאלפוי" אמרתי.

"בס-דר" הוא נראה לי מהופנט.

"טוב מאלפוי, אנחנו נצא מכאן וכשנצא תחזור לעצמך ותשכח את כל מה שקרה כאן" חשבתי, אולי מאלפוי יוכל להביא לנו משהו לאכול, אבל ידעתי שלא לזה אני רעב.

"אוק-"

"אתם לא הולכים לשום מקום!" צרחה נרקיסה. מאלפוי התעורר שוב מתוך הטראנס שאליו נכנס.

איך לא שמעתי אותה??? אין לי תשובות. היא ניצבה לה שם כששרביטה בידה האחת וסכין בידה השנייה.

הרמיוני הסתכלה עלי במבט של 'תקוף אותה עכשיו! לעזאזל עם הסודיות.'

גם מאלפוי שלף את שרביטו.

רצתי מהר ככל האפשר לעבר נרקיסה, העפתי מידיה את השרביט והסכין. הרגשתי את ניביי מתארכים, ואת השרפה בגרוני מתעצמת בכוונה לקבל את ארוחת הבוקר שלי, אני חושב שהיה בוקר. "תוריד את השרביט מאלפוי!" צעקתי. הוא לא נרתע. כנראה חשב שזה איזה תעלול שהכנו מראש. נרקיסה צרחה.

ראיתי שהוא לא מוותר, אז מרוב צמא, באמת שתיתי את דמה של נרקיסה, מאלפוי יותם עכשיו. והוא הביא את זה על עצמו. הוא צרח באימה. "אמא! מה אתה עושה לאמא שלי?!?"

וכך הרגתי גם את אמו של מאלפוי.

שמתתי אותה מידי, הסתכלתי שוב בעיניו של מאלפוי. "אתה לא תזכור כלום  ממה שקרה כאן. לא תזכור שהיינו כאן, שאמא שלך תפשה אותנו, אפילו לא תזכור שהרגתי אותה. כל מה שתזכור הוא שחיה תקפה אותה."

"כל מה שאזכור הוא שחיה תקפה אותה." אמר אחרי כמהופנט שוב.

יצאנו משם, כלומר, מהאחוזה שלהם משאירים את מאלפוי כדי שיבכה על אימו.

"אני מקווה שלא יצפו לנו עוד הפתעות כאלה," אמרה הרמיוני.

"מזל שאתה איתנו, פרד, לא היינו שורדים שם בלעדיך" היא היססה לרגע והמשיכה "פרד, אני חושבת ש... לערפדים יש גם יתרונות, לא חשבתי על זה... בעצם, די ריחמתי עליך." אמרה נבוכה. דממה מעיקה הייתה בין כולנו. "אבל, אתה ידעת שאתה יכול להפנט כך אנשים?" היא אמרה כדי להעביר את הדממה.

"ת'אמת, לא. לא ידעתי. זה קרה כמו איזה אינסטינקט"

"אפשר לדחות את הדיבורים לאחר כך? אתה אולי אכלת, פרד, אבל אני מת מרעב." אמר רון.

הרמיוני הוציאה מהתיק שלה אוכל לה, לרון ולהארי. עמדתי והסתכלתי עליהם אוכלים.

"בוא פרד, שב איתנו. אתה לא אוכל עכשיו את אותו האוכל כמונו?" שאל הארי

"אני חושב שלא" אמרתי ובאתי להתיישב איתם, אך קוץ נכנס לידי "אחחח!!!! זה כואב!!!!" התפתלתי בייסורים, שכבתי על האדמה, מלאת מחטי האורן, מפחד שיכנס לי עוד מחט לעור. לא האמנתי שדבר כזה יכול להכאיב לי כל כך הרבה.

"הי פרד, תן לי להוציא לך את זה! וואוו! איזה תינוק, מה אתה נרתע מאיזה קוץ קטן ביד?" שארל רון.

"אני לא יודע!" צרכתי עליו, "אבל זה כואב ברמות! ת ו צ י א  את  ז ה כבר! ! !"

"טוב, טוב, בסדר! אני אוציא לך את זה!" הוא התקרב אלי והוציא לי את הקוץ מידי.

התנשמתי כמו מטורף! כאילו רצתי 3 קילומטרים. הסתכלתי על הפצע שלי, והייתי המום. "תסתכלו על הפצע!" אמרתי. הפצע התחיל להיסגר! הוא נרפא תוך כמה שניות!

"לא יאמן!" קראה הרמיוני. "כשאנחנו חוזרים, אני חייבת לחפש על זה מידע בספריה!" הארי ורון החליפו מבטים. רון חייך.

" אני מקווה שזה לא יקרה שוב. זה באמת כאב." אמרתי.

"טוב, אז לאן הולכים עכשיו?" שאל רון.

"אנחנו הולכים לאן שדראקו החמוד שלנו אמר לנו ללכת," אמרתי "למתחם לנוקס בשדרה השלישית"

התעתקנו לשם, נכנסנו לבניין, אבל הכל היה דומם.

* * *

(ג'ורג')

התעוררתי שוב, הבטתי מסביב. אמא הייתה בחדר וגם דמבלדור האחות שטיפלה בי ו..אבא.

משום מה, המוח שלי לא עבד ולא כל כך הצלחתי להניע את שריריי. רציתי לצעוק "אבא! כמה זמן לא ראיתי אותך! מה נשמע?" אבל לא יכולתי. שכבתי מולם בעיניים פעורות.

"ג'ורג'? חמוד, אתה בדר ? אנחנו רוצים לבדוק מה קרה לך, אז הבאנו את דמבלדור שיעשה לך הלטת הכרה, טוב חמודי?"

שנאתי שהיא קוראת לי חמודי, היא קוראת לי ככה רק כשהיא מרחמת עלי. ועכשיו הייתה לי סיבה עוד יותר גרועה כדי לכעוס. "את לא מאינה לי?! את חושבת שאני הוזה?! שאני משקר?!" התחלתי לצעוק "שאני משוגע?! אלו-הים! את אמא שלי! את מכירה אותי כבר 19 שנים! אני נראה לך מתלוצץ?"

אמא ואבא החליפו מבטים מודאגים, מה שהעלה עוד יותר את חמת זעמי. "ג'ורג', אנחנו רוצים לראות מה בדיוק קרה לך. אם זה עוזר לך," אמר דמבלדור. "אני מאמין לך, ואני לא חושב שאתה משוגע, ומה שמוכיח, זה המראה שלך שבו נתעסק אחר-כך."

"טוב בסדר," נכנעתי "אבל בבקשה, תעשה את זה מהר, אני לא שַׂשׂ להיזכר בזיכרונות האלו."

דמבלדור הצביע עלי בשרביטו, לחש דבר מה, ואז זה קרה. כל הזיכרונות המקוטעים חזרו, כאילו הזריקו לי את החומר הזה שוב. הבעיה היחידה הייתה, טוב, זו לא הייתה בעיה. הדבר השונה הוא, שזה צרוב לי בזיכרון כבר, ואז דמבלדור הרים את עיניו הביט על אמא בעצב ואמר, "הוא דובר אמת, כל מה שאמר וגם זיהיתי את מי ששמר עליו שם. זה היה קינגסלי שאקלבולט."

בבקשה, תגיבו! תעירו! הכל! אני רוצה לדעת אם יש לי משהו לשדרג!!!!

*בידל הפייטן*

הפרק הקודם		הפרק הבא