מצנפת המיון

ג'ולי מצאה את עצמה עומדת סמוך לגדר של אחד הבתים ברחוב אליו הגיעה. מתוך הבית נשמעו קולות צחוק ודיבור. 

"לילי, הוא יוצא לדרך, תחביאי את העציצים - לא, לא את זה, הוא מכוער וצריך להישבר -" 

את דבריו של הגבר קטעה שאגת צחוק של תינוק, ומייד לאחריה בא קול נפץ של חפץ שנשבר.

"איפה אנחנו?" 

ג'ולי הסתובבה במהירות אל מקור הקול. טום רידל היה זה שדיבר, ולידו עמדה עוד ילדה קטנה, בת תשע לכל היותר.

"מחולל הזמן הזה לקח אותנו אל העתיד," מלמל טום בהרהור. "מעניין. חשבתי שלמחוללי זמן יש רק את הכוח לחזור אל העבר..."  

ג'ולי הנהנה. "זה באמת... מוזר."

הילדה השנייה הזדקפה פתאום. "תתחבאו. עכשיו." 

היא דחפה את טום ואת ג'ולי אל מתחת לספסל שעמד קרוב אליהם. 

"אאח!" אמר טום כשראשו נחבט במושב הספסל. "למה עשית את זה? ומי את בכלל?"

"שקט! תהיו בשקט. שניכם." היא נזפה. "תקשיבו."

באותו הרגע אדם התעתק אל חצר הבית. הוא היה גבוה ונאה, ושיערו הגיע עד לכתפיו.

הדלת נפתחה, אישה בעלת שיער ג'ינג'י עמדה בפתח. "רך כף! איזו הפתעה," היא אמרה בחיוך.

"אה, לא. באתי בשביל קרוקשנקס, לא בשבילכם," הוא אמר בשעשוע ונכנס.

האישה צחקה וסגרה את הדלת.

"היא באמת קראה לו רך כף?" שאל טום, מוטרד בבירור. ג'ולי צחקה.

"בסדר, אני חושבת שאפשר לצאת," אמרה הילדה הקטנה והתגלגלה אל מחוץ לספסל. ג'ולי וטום עשו כמוה ונעמדו.

"אז עדיין לא אמרת לנו מי את," אמרה ג'ולי, קצת בחשד.

"אני המצנפת, הוגוורטס, נו, אתם מכירים אותי. אבל -"

"את מה?" שאל טום, נדהם.

"כן, זה לא חשוב עכשיו, מה שמשנה הוא -"

"רגע," התערבה ג'ולי, "את סיפרת גם לו את זה?"

"הוא שאל," אמרה הוגוורטס. "ועכשיו תפסיקו לקטוע אותי, מה שרציתי להגיד הוא שמחולל הזמן הביא את שניכם דווקא לתקופה הזאת בעתיד, וזה לא קרה במקרה. מישהו מכם יודע למה?"

הפעם שניהם שתקו, ורק ציוץ הציפורים הפר את הדממה שהשתררה.

הפרק הקודם		הפרק הבא