ישראלית בהוגורטס *בהקפאה*

בס"ד.

היי, סורי על העיכוב המאוד ארוך, יש לנו עכשיו תקופת מבחנים דיי מלחיצה כאילו מנסים להשלים לנו את הפער של אי למידה מהקורונה... בכל אופן, הפרק מוקדש ל 3 מגיבים ונרשמים חדשים: 2633490, Bellatrix Lasraing ו- לחולת קוודיטץ' !! :) (אם פספסתי משתמשים בבקשה תגידו, לא תמיד אני שמה לב והזיכרון שלי דיי מאפן..)

 תהנו!

אחרי שאני ואגם היינו כבר בפיג'מה, ואחרי שהרגנתי את כל הציוד במקום (בגדים במדפים, גלימות בארון תליה, ציוד במחטביה, תיק בית ספר נח בצד המחטביה, מזוודה ענקית בצבע כחול מתחת למיטה והאצבע תורה טחוב עמוק במגירה שחקנו מלחמת כריות אכזרית במיוחד ולא תרחנו להנמיך את הקול כיוון שהקומה היתה שלנו ואגם אמרה שגם ככה ייתכן שהם שמו לחש השתקה בין קומה לקומה.

 האיתות לסיום המשחק הגיע כששנינו צברנו תנופה על המיטה בנסיון לפגוע עם הכריות אחת בפרצוף השניה ושנינו החלקנו על הרצפה. מזל שכל החדר היה מכוסה שטיח עבה, אחרת נוסף לרעד בין הקירות היה מתווסף קול חבטה אדיר.

מתנשפות וצחקות טיפסנו חזרה למיטה ונשכבנו שם בשקט כמה דקות בנסיון לשלוט בהתנשפויות.

"כיף שם ב..אולפנת בר אילן?" שאלתי לבסוף.

"וואי כן, את תעופי על המקום הזה, בלי ספק." היתה שתיקה קצרה ואז היא הוסיפה, "אני לא מאמינה שאת סוף כל סוף מגיעה איתי לשם, אין לך מושג כמה חיכיתי לזה." 

האמירה הזאת היתה כל כך כנה שפשוט חייכתי למרות שידעתי שאגם לא יכולה לראות אותי בחושך.

"הבנות שם נחמדות? איך השיעורים? והמורים? צריכים לקרוא להם שם פרופסור?"

"הבנות שם סבבה... יש כאלה ממש נחמדות שאת מייד תאהבי, ההבדל אולי היחיד בין שיעורים שם לבין שיעורים רגילים ממה שאני זוכרת שלמדנו יחד ביסודי זה שזה לרוב באמת מעניין ועושים דברים, חוץ מלשבת כל הזמן ולכתוב...ולמורים בהחלט לא קוראים פרופסור, היא אמרה בשעשוע, "קוראים להם בשמם הפרטי."

"קול" התרשמתי עמוקות, לא יודעת למה אני בכלל עושה מזה כזה עניין גדול. אולי פשוט חשבתי שהכל הרבה יותר נוקשה שם. "יש שיעור ספורט, נכון?" אמרתי לפתע בבהלה, שיעור ספורט זה אולי השיעור היחיד שאני באמת אוהבת.

"אה כן, אבל זה לבחירה, רק למי שרוצה, אותו הדבר לבנים." 

"בחירה? כמו מגמה?", שאלתי בסקרנות.

"משהו כזה.."

אחרי כמה זמן שפטפטנו והכנסנו דיי הרבה פיהוקים על הדרך החלטנו שזהו להיום והיא תסביר לי על האלופנה יותר בפירוט מחר בבוקר כשהמוח שלי יותר עובד.

כשאגם כבר הייתה חצי ישנה (-רציני היא נרדמת מהר, הלוואי עלי) היא אמרה לי בקול עייף ונמרח "כמעט שחכתי להגיד לך, אבל יש לי הפתעה משמחת לתת לך כמתנה ממני מחר בבוקר." וחזרה לישון כמעט מייד אחרי זה.

" מה?", שאלתי בסקרנות מהולה בהתרגשות, "את לא יכולה לעשות לי את זה, מה זה??" 

"בבוקרר" היא מלמלה בעייפות, "לילה טוב."

רטנתי בשקט כשהיא שינתה לתנוחה יותר נוחה.

אחרי כמה שניות שקלטתי שאני כבר לא כל כך עייפה עלה לי רעיון.

חיכיתי בשקט במיטה כמה דקות שהרגישו כמו נצח ואז העברתי את כף יידי מעל פניה כדי לוודא שהיא באמת ישנה. היא המשיכה לשון כרגיל אז חייכתי בנצחון וקפצתי בשקט מהמיטה.

אם אני גם ככה אמורה לקבל את מה שזה לא יהיה מחר בבוקר אז מה הבעיה אם אני ינסה לחפש את זה כבר עכשיו, יעיף בזה מבט ומקסימום אם אני לא ימצא את זה אני יחזור לישון.

הדלקתי פנס על הרמה הכי נמוכה בחדר והתחלתי את החיפוש במחטביה. אחרי בדיקה מדוקדקת במגירות ובמדפים (זה דיי גדול) התאכזבתי לגלות שלא מצאתי שום דבר יוצא דופן. 

עברתי משם לארון קיר הגדול. כשחיפשתי עלתה בי אותה מחשבה שעלתה לי כמה פעמים ביימים האחרונים ואף פעם לא מצאתי לה תשובה מספיק מספקת. אם חטפו אותי, איך זה שההורים שלי אף פעם לא מצאו אותו? איך זה שהם לא נחו ולא הפכו את הכל עד שהם מצאו אותי? הרי בסופו של דבר אני מצאתי אותם...

ייתכן שהם כן עשו את הכל כדי למצוא אותך.. עלה קול קטן ומנחם. אבל אם ככה, איך זה הגיוני שהם לא מצאו אותך? כנראה בכל זאת הם לא התאמצו מספיק, השיב קול אחר בכעס. 

הנדתי בראשי בתסכול. אי אפשר לדעת. לא משנה כמה השערות מטורפות יעלו בראשי אני פשוט לא יכולה לדעת.

בלי לשלוט בזה תחושה של עצב מרוחק עלתה בי. געגוע למשפחה המאמצת הזדחלה אליי בפעם הראשונה מאז שברחתי מהם בסערה. למה החיים שלי חייבים להיות כל כך מסובכים?

בלי ששמתי לב בכלל, עברתי לחיפוש מתחת למיטה, פנס הטלפון עדיין שולח קרן עגולה של אור.

השעה היתה אחרי אחת בלילה כשנזכרתי למה עדיין לא יצרתי קשר אם אף אחד ממשפחתי המאמצת. מרוב כעס חסמתי אותם בטלפון. נכנסתי לווצאפ למרות שלא נשלחה שום הודעה חדשה.

כשבאתי לצאת ממתחת למיטה וללכת לישון הפנס האיר על משהו שטוח ומלבני שהיה ממש בקצה שלא הבחנתי בו קודם לכן. 

לרגע קפאתי בהשתהות ואז מתחתי את ידי ולקחתי את זה.

זה היה מעטפה. מכתב שהיה ממוען לי. לי בלבד. בדיוק כשבאתי לפתוח אותו בבלבול נעצרתי. אני מכירה את הכתב הזה. זה הכתב של אימי המאמצת.

האינסטינק הראשון שלי היה להשליך אותו בזעם לפח אשפה אבל לא זזתי אפילו סנטימטר. 

לבסוף הסקרנות גברה על העלבון, הכעס והכאב ופתחתי את המעטפה באיטיות.

לאלמוג היקרה,

אני יודעת שעברו עלייך ימים קשים ואני מצטערת. על הכל. אני רק יכולה לתאר לעצמי עד כמה את כועסת ופגועה מכולנו. כולנו ממש מתגעגים והאחים הקטנים לא מבינים לאיפה נעלמת. עדיין לא סיפרתי להם. אני לא חושבת שאני מסוגלת. גם מאביך לא שמענו כבר כמה ימים. הוא לקח את זה ממש קשה והוא מלא רגשות השם. 

החלטתי לספר לך משהו אל אף הקושי הגדול הכרוך בכך כדי שלא תשמעי זאת ממקור אחר. כשהיית פעוטה ראינו אותך מונחת על סף הדלת בצרור שמיכות מלוכלך. היית רזה ורעבה. אני ואביך המאמץ, כשעוד היינו ביחד, אספנו אותך והתחלנו לגדל אותך. באותה תקופה הסתובבו הרבה חוטפי ילדים, והעדפה שלהם היה תנוקות. הם מכרו אותם תמורת הרבה מאוד כסף ועד היום אנחנו לא יודעים איך זה שעלייך רחמו והשאירו אותך על מפתן דלתינו. 

ידענו שעוד מאט ההורים הבילוגיים שלך ימצאו אותנו או שאנחנו נמצא אותם כדי שיוכלו לקבל אותך בחזרה. כשהיית בת שנתיים הסתובבו אצלנו שמועות על פעוטה בלונדינית שנחטפה. תרצנו שזה רק שמועות שזה בטח לא הורייך הביולוגיים שמחפשים אחרייך. אם הזמן התחלנו להקשר אלייך ובו זמנית ידענו שהדמעות מבוססות. שאותך מחפשים. התחלתי לגונן עלייך, לא הייתי מוכנה לאבד אותך בשום אופן. הייתי אנוכית. ידעתי שמקומך עם משפחתך האמיתית אבל לא הייתי מסוגלת להפרד. גוננתי עלייך מפני הורייך שלך. אביך המאמץ כבר הבין שזה לא תקין, וככל שגדלת ההבנה חילחלה יותר.התחלנו להתווכח, לריב, שנים. עד כדי כך שזה בא לגירושין. 

אני מצטערת שעשיתי את זה. אני מצטערת שהרחקתי אותך מהמשפחה שלך. זה לא אשמתם. מקווה שיום אחד תסלחי לי.

המשכתי לבהות במכתב במשך כמה שניות קפואה. מנסה לתת להבנה לחלחל למוחי.

ניסיתי לחשוב.

ניסיתי להרגיש.

הייתי אמורה להרגיש זעם. 

היתי אמורה להרגיש בלבול.

הייתי אמורה להרגיש עצב.

 אבל לא הרגשתי כלום.

שמטתי את המכתב למתחת למיטה. הנחתי את ראשי על הכרית והתעטפתי בשמיכה כמו מגן.

עצמתי את עיניי וניסיתי לתת לשכיחה שבשינה לשחוף אותי הרחק.

מחר אני יבהיר הכל. מחר אני יקבל את כל ההסברים ההגיוניים. מחר אני יקבל תשובות.

מחר.

מה אומרים?

ממש אשמח לתגובות.. כל תגובה ממש חשובה:)

הפרק הקודם		הפרק הבא