נשיקה של גולגולת ונחש

"הרמיוני ושאר האחראים עשו עבודה נהדרת", ג'יני אמרה בזמן שהסתכלה על הקישוטים הקסומים ששינו את פני האולם לגמרי.
 בשונה משנים קודמות האולם נראה כחלק גנוב מארץ הפיות, אורות קטנים התעופפו בכל מקום וצמחיה שזהרה בגוונים מהפנטים טיפסה על הקירות והוצבה בצדדים.
"כן", הארי הסכים ונע בחוסר נוחות, הוא עדיין חש במספר מבטים יוקדים של תלמידים נלהבים, זה היה יותר גרוע כשהם רק נכנסו, ולמספר רגעים הארי חשש שאפילו ריטה סקיטר תצליח למצוא את דרכה ולמקום.
"תתעלם מהם", ג'יני הניחה את ידה בידו וחייכה חיוך חמים שהזכיר לו למה הוא התאהב בה, הארי הנהן והשיב את תשומת ליבו למנהלת שפתחה את הנשף בריקוד הראשון עם פרופסור סלגהורן ואחריהם החלו שיירה של זוגות תלמידים להצטרף ובינהם ג'יני והארי.
"יש לי הפתעה", הארי הכריז בזמן שמיקם את ידיהם כפי שמאלפוי לימד אותו.
"והיא..?"
"לימדו אותי לרקוד כך שלא אדרוך לך על הרגליים" הוא חייך חיוך שטותי ובזאת הוא הוביל את גופם יחד עם המוזיקה.
כשהשיר הסתיים ג'יני הסתכלה עליו בעיינים פעורות,
"זה היה מושלם!," היא אמרה בהתפלאות "הרמיוני לימדה אותך? פעם קודמת שהיא ניסתה היא הכריזה שאתה מקרה אבוד איך?"
"האמת.." הארי נשך את פנים לחיו, תוהה האם זה רעיון טוב לספר לה, "מאלפוי עזר לי" הוא אמר לבסוף מחליט שזה עדיף מאשר לשקר.
"מאלפוי?" ג'יני עקמה את פניה, עיניה החומות ננעצות בנקודה מסוימת מאחורי הארי שלא יכל אלא לתהות האם היא ממקדת את מבטה במאלפוי, חלק קטן בתוכו רצה להסתובב רק בשביל להסתכל עליו גם.
"הוא שונה" הארי הסביר ומיהר לתקן את עצמו, "אני חושב שהוא השתנה".
"טוב, אני מניחה שאני חייבת לו תודה" פניה של ג'יני התרככו מעט.

את המשך הערב הם בילו בחברת נוויל, חנה אבוט, לונה והרמיוני את ראשו הבלונדיני של דראקו הארי איתר תמיד צמוד לאוסטריה בדרך כלל, הוא רצה לגשת לשם, לומר לו להצטרף אליהם אבל הם היו תמיד היו סביב אנשים אחרים והארי לא ממש הרגיש את האומץ הגריפנדורי שלו הערב.
 הם סיימו את הערב בסביבות אחד עשרה  והוא נפרד מג'יני ליד הכניסה למגדל גריפינדור בנשיקה, ג'יני השתהתה מעט אחריה, לא נכנסה למגדל ישר, כמי שמחכה למשהו אבל בסוף היא חייכה חיוך שהארי זיהה כמהורהר ונכנסה.
רק לאחר שישב במיטתו בחדר שהוא כבר החשיב כשלו ושל מאלפוי, (נוויל נראה החליט להתמקם פחות או יותר בחדרה של חנה אבוט) הוא יכל להכריז על הערב כלא כל כך נורא.
הוא עמד להיכנע לעייפות ולישון כאשר דלת החדר נפחתה  בצליל רועם והארי התרומם ממיטתו כמו קפיץ שחיכה להשתחרר, פיו נשאר פעור כשהוא ראה את דראקו  מאלפוי נכנס באיטיות מדאיגה.
"מה בשם מרלין?" הוא מלמל ורץ לעברו של מאלפוי, הוא צלע פניו נפוחות ופגועות, בוץ ודשא היו על בגדיו המגונדרים ובשערו הבהיר.
"שקט פוטר" מאלפוי נבח והפנה אליו זוג עיניים מרירות, "מי?" הארי התעלם מהפקודה גסת הרוח ושאל.
מאלפוי הסיר את עיניו מפניו של הארי ושתק למספר שניות, "אנשים שלא אוהבים שאוכל מוות חוזר ללמוד בהוגוורסט".
"אתה צרי-"
"אני לא צריך לעשות כלום!", מאלפוי נשם עמוק, מנסה להשתלט על רגשותיו, "זה מה שאני כן הולך לעשות פוטר, אני הולך להתקלח ולשטוף את הזוהמה הזו מעלי כשאני אצא אני ארפא את זה" הוא החווה על פניו וגופו ,"ואם אתה לא חסר תועלת לחלוטין בלחשי ריפוי אתה מוזמן לעזור ואז אני הולך לישון, וכשיגיע מחר בבוקר שנינו הולכים להעמיד פנים ששום דבר מזה לא קרה"
הארי הזעיף את פניו "אתה לא הולך לפנות למנהלת?"
"לא"
"למה?"
"כי זה חסר טעם, כי נשארה לי כולה שנה אחת וזהו ואז אני אלך לצרפת"
הארי חש כאב בחזה, מאלפוי מתכוון לעבור לצרפת, לתמיד? הוא לא רצה לשאול, פוחד מהתשובה.
דראקו לקח את השקט של הארי כהסכמה  ופנה למקלחת.

הפרק הקודם		הפרק הבא