צלקת ברק

בס"ד

אז טכנית, לא תיכננתי להעלות את הפרק הזה, אבל ראיתי את התגובות והחלטתי להושיב את עצמי ולכתוב פרק חדש.

מקווה שהוא ארוך מספיק.

מי הדמות האהובה עליכם? ולמה?

תהנו⁦❤️⁩

_____________________________________

"אמרתי לך לא לעשות דברים מטופשים."
"אני עודדתי אומץ בקרב תלמידים צעירים."
"את עודדתי אותם להמשיך לעשות דברים מסוכנים!"
"אני אדם בוגר, סוורוס! אני יכולה לעודד מה שאני רוצה, ואתה לא תבקר אותי!"
"טוב, אם יקרה להם משהו אל תאשימי אותי! את שוכחת הכל, מינירווה!"
אני מסיים את דבריי נזעם.
זה עוד אחד מהוויכוחים המטופשים שלי ושל מינירווה.
בסדר.
אולי היא טיפ טיפה צודקת.
אבל לא צריך לעודד תלמידים, במיוחד לא את פוטר, למעשי גבורה מטופשים!
"טרול, מינירווה, טרול!"
אני פולט בדרמטיות.
"בסדר, זה רק טרול," היא מסמיקה מכעס.
"ואת יודעת מי שלח אותו?"
אני אומר, ובוץ נזרק על פניי.
אני שונא בוץ.
כולם שונאים בוץ.
"קווירל," היא עונה ביעף, "ואין לי כוח עכשיו לחפירות שלך, אז לא תודה, סוורוס."
ואם אתם שואלים את עצמכם:
איך הגעת למצב שאתה חופר בדשא עם מינירווה מקונגל בליל כל הקדושים בשלוש בלילה?
ובכן, אממ, זה סיפור ארוך.
לאור העובדה שטרול החליט פתאום לבקר במקרה בבית הספר לקוסמים הוגוורטס, החלטנו להאיץ את קצב החיפושים שלנו למשהו שייתן לנו קצה חוט.
נכנס לי דשא לבגדים.
אני גונח בייאוש.
"אולי נחפש ב-"
"שקט, מינירווה," אני קוטע את דבריה.
היא שולחת אליי מבט מרגיז.
אני מרים גבה.
האם אתה מעוצבן, סוורוס?
הו, לא. כמובן שאני לא.
אולי חוץ מהעובדה הקטנטנה שאני ומינירווה צריכים למנוע ביחד זוועה אפשרית, ולא מצאנו כלום בשום מקום, ואיכשהו נראה שככל שאנחנו מנסים יותר כך גם הסכנה המתממשת ובאה גוברת.
ואנחנו כל הזמן רבים.
כלומר, אני מסביר לה באדיבות מרובה והיא מתעקשת להקשות עליי, כמובן.
"סוורוס-"
"מינירווה, אנחנו עוזבים עכשיו את חלקת הדלעת הזאת!" אני פוסק בטון החלטי, "למה, בשם תחתוניו הורודים של מרלין, מרלין היה מחליט להטמין את סוד הקסם דווקא כאן?"
"אין לך מושג כמה אבסורדי המשפט הזה נשמע," היא מחייכת.
"זה לא מעניין אותי!" אני מתעצבן סופית, "אנחנו מחפשים כבר המון זמן ולא מוצאים! אני אומר לך, אנחנו צריכים ללכת לאגם!"
"ומה אם גבירת האגם- או מלכת בני הים- או הדיונון הענק או איך שלא קוראים לזה יהרוג אותנו?"
מינירווה קוצפת, אדומה מרוב זעם.
"הו, אז פתאום החלפנו תפקידים?" אני מגחך, "זה המקום היחיד האפשרי. וחוץ מזה, אני הסכמתי לך לעזור לי."
"אתה נשמע כמו ילד קטן!"
"ואת מתנהגת ככה."
אני ומינירווה קמים על רגלינו, זועפים.
"תקשיבי, מינירווה," אני מנסה שיטה אחרת, "שנינו סחוטים ותשושים, נכון? אולי נישן על זה לילה-"
"לא!" היא מתעצבנת, "אנחנו נמצא את זה עכשיו, ולא אכפת לי איך!"
חיוך ערמומי מופיע על פניי.
"לא אכפת לך איך?" אני מחייך, "הו, שמעתי נכון. קדימה, תזיזי את עצמך לאגם."

היא מסמיקה, מסובכת ונבוכה מטעותה.
"קדימה, מינירווה," אני חוזר לקול הרגיל שלי, "אנחנו חייבים לסיים עם זה."
היא מהנהנת.
אנחנו הולכים לכיוון האגם, אני מוביל ומינירווה אחריי.
אני כמעט נתקל בילד שחור שער עם עצמות לחיים גבוהות ועור חיוור.
כן... אם בלייז זאביני יראה את שני המורים שלו ביחד באגם בשלוש בלילה, זה יראה מוזר.
מוזר מאוד.
"תישארי כאן," אני לוחש למינירווה, "אני אטפל בזה."
אני מתכוון להגיד משהו בנוגע לכיבוי אורות, לתת לו עונש קטן ולהחזיר אותו למעונות.
אבל אז אני מבחין בדמעה נוצצת שזולגת על לחיו החיוורת.
הוא ליד האגם כשקשה לו.
קשה לי להעניש את הילד הזה.
ואז אני נזכר בעצב שאיש חכם נתן לי פעם, שהייתי במקום הזה בדיוק ובזמן הזה בדיוק.
"גם אני בא לכאן כשאני מהורהר."
זאביני מרים זוג עיניים שחורות אליי.
אני מתיישב לידו על הדשא הרך.
הוא לוטש בי עיניים בהפתעה.
הוא רואה בי את פרופסור סנייפ, ראש הבית הקשוח והאכזרי מעט.
"זה בסדר, בלייז," אני אומר ומרשה לנימה של הומור להתגנב לקולי, "אני לא נושך."
הוא ממשיך לבהות בי בתדהמה.
אני נאנח.
"אתה יודע," אני אומר בשקט, "חלק מתפקידו של ראש הבית הוא להקשיב ולעזור לתלמידים שלו."
הוא עדיין מבוהל, עדיין לא סומך עליי מספיק.
"גם אני הייתי בא לכאן כשהייתי ילד," אני לוחש לו, מקריב סוד יקר למענו, "ולפעמים... גם עכשיו."
הוא מוחה את דמעותיו.
"היום... היום מת האבא החורג שלי," הוא אומר בקול רועד.
אני נזכר במהירות בעובדות על בלייז זאביני.
אימו, מכשפה מפורסמת ביופיה, נישאה לשבעה גברים שמתו באופן מסתורי והורישו לה הררים של זהב.
"מ- מעולם לא הכרתי את אבא שלי," בלייז מושך באפו, "אבל הכרתי את מייקל. הוא היה האבא החורג שלי. היתה לו חברה מצליחה לקדרות. לפני שנה הוא מת. אמא שלי לא הוזילה אפילו דמעה אחת."
אני מביט בגלימתו המבריקה, בשערו שקצוץ מדויק.
"למה אתה נשארת בהוגוורטס לחגים, בלייז?"
אני שואל ברכות.
"כ- כי לא רציתי לראות את אמא שלי!"
הדמעות שלו הופכות לבכי של ממש, ואני מניח יד בעדינות על כתפו.
"א- אני לא יודע מה היא עשתה להם!"
הוא נראה אבוד, בלי שום משענת לאחוז בה.
כמה שהוא עשיר, ככה הוא אומלל.
"גם לי לא היתה משפחה מדהימה במיוחד, אתה יודע," אני אומר לו ברוך כנה, "הסוד הוא פשוט להתגבר על זה. תנסה לדבר עם אמא שלך, בלייז. ואם לא תצליח, תזכור תמיד שלא משנה מי ההורים שלך- אתה קובע את דרכך. אתה יכול לבחור, בלייז."
הוא לא יודע כמה המשפט הזה נכון לגבי.
הוא מהנהן חלושות, והדמעות מתייבשות לאט.
"אני לא אעניש אותך, בלייז," אני מבטיח, "אבל בפעם הבאה תבקש רשות, טוב?"
הוא מהנהנן שוב, הפעם ביותר ביטחון.
"אחרי כל לילה באה זריחה," אני אומר לו מילים ישנות, מוכרות, "השחר תמיד עולה. ושלך קרוב מתמיד, בלייז זאביני."
בלייז מדדה לעבר הטירה כשאני בוהה לרגע במים ומהרהר בו.
"לא ידעתי שיש בך צד כל כך רגיש, סוורוס," אני שומע רחש לצידי.
"לא ידעתי שאת נוטה לצותת, מינירווה," אני מחייך.
"לא תמיד," היא מודה, "רק בנוגע לסודותיו המסתוריים של סוורוס סנייפ."
אני מחייך חצי חיוך.
"אם את רוצה לגלות את העבר שלי, גלי לי את שלך," אני מעביר מבט על האגם שנראה שחור בחשכת הלילה.
"עדיין לא, סוורוס סנייפ," אומרת מינירווה, "יש לנו משימה לעשות."
אני לוטש בה מבט לרגע.

"את לא מפסיקה להפתיע אותי, מינירווה מקונגל."

ובמילים אלו, שנינו צונחים אל האגם השחור.

הפרק הקודם		הפרק הבא