אף פעם לא באמת שנאתי אותך

לקח לי הרבה זמן להחליט מה יהיה בפרק הזה.. מקווה שתאהבו וקריאה מהנה!!

----------------------------------

"רון- תחזור! תחזור!!" הרמיוני פתחה את הדלת של בית הוריה ויצאה החוצה בריצה לגינה.

האוזניים של רון היו אדומות, סימן או שהוא נבוך מאוד, או כועס מאוד. הרמיוני הלכה הפעם על האפשרות השנייה.

הוא נעצר בפתח הגינה הירוקה והסתובב אליה.

"למה לי לחזור? רואים שאת המשכת. בשביל מה לחזור? את כבר מצאת לי תחליף."

הרמיוני הייתה פשוט המומה.

"המשכתי?! אתה נפרדת ממני בלי להגיד שום דבר! איך אתה מעז בכלל להעביר עליי ביקורת! ביקשתי ממך לעצור כדי שנציל את החברות שלנו, סליחה באמת שעוד נתתי תקווה לכך שנהיה ידידים."

הוא הביט בה במבט חלול.

"אין לי מה להגיד לך הרמיוני. תיהני עם מאלפוי. הוא בחיים לא יהיה מתאים בשבילך, לא כמו שאני ואת מתאימים." הוא יצא מהגינה והתעתק.

שכנה מוגלגית הסתכלה בעניין מהגינה שלה שהייתה צמודה לגינה של משפחת גריינג'ר. היא בדיוק ראתה איש אחד נעלם מתוך האוויר, והבעת העניין שעל פניה הפכה להבעת בהלה.

"נהדר. רק זה חסר לי." רטנה הרמיוני בשקט.

"אובליוויאטה!" היא לחשה והאישה עטתה הבעה חולמנית.

"שלום לך, הרמיוני. שמעתי שיש לך יום הולדת היום! מיטב האיחולים!" היא קראה בשמחה.

"כן, תודה גברת קולטון... נחמד לראות אותך." היא נופפה לה וחזרה אל הבית.

דראקו נראה מודאג וכעוס. הארי נראה מהורהר. ג'ורג' נראה מרוצה. ג'יני נראתה מתוסכלת. ההורים של הרמיוני לא הבינו מה לעזאזל קרה עכשיו.

"טוב, תודה לכולם, על כך שבאתם לחגוג איתי. אתם משמחים אותי כל פעם מחדש. אני אוהבת את כולכם ומקווה שניפגש יותר פעמים עד השנה הבאה!" היא ניסתה לעטות על פניה ארשת מאושרת. כמעט כולם חייכו אליה בחזרה והתעתקו משם.

"הרמיוני את תהיי בסדר? שאלה ג'יני וחיבקה אותה.

"כן, בטח." הרמיוני אמרה. היא קיוותה שמה שהיא אומרת הוא אמת.

גם ג'יני והארי התעתקו. רק דראקו, הרמיוני והוריה נשארו בסלון. ההורים נראו מודאגים.

"הרמיוני זה היה רון?" שאלה אמא שלה.

"כן," היא ענתה בפשטות. "אמא ואבא, תודה רבה על הכל. בזכותכם היה לי עכשיו יום הולדת מהחלומות!" היא ניגשה אותם וחיבקה אותם. דראקו ניגש אליהם ולחץ את ידו של אבא של הרמיוני. כשהוא ניגש אל אמא של הרמיוני, היא משכה אותו לחיבוק במקום זאת.

"אני מאחלת לשניכם את כל הטוב שבעולם. תשמור על הרמיוני שלי!" היא לחשה לו באוזן. הוא חייך אליה.

הרמיוני תפסה את ידו של דראקו והם התעתקו.

הם נחתו בבית של הרמיוני.

"אני צריך ללכת לסדר משהו בבית שלי ואז ללכת להוגסמיד. אולי אני אחזור בערב," הוא אמר לה וחייך אליה. היא שמה לב שהוא משתדל להתעלם מכל מה שקרה עם רון.

"בסדר," היא חייכה אליו חיוך מאולץ. "אני צריכה גם ככה ללכת לסמטת דיאגון, אז אולי נפגש בערב," היא נישקה אותו על הלחי.

הוא התעתק משם. הרמיוני פלטה אנחת רווחה. הדמעות איימו לפרוץ ממנה כל רגע.

היא הסתכלה סביב וראתה את החתול הלבן. ברגע שהיא ראתה אותו, והיא לא יכלה להסביר את זה, היא פרצה בבכי.

כל הזמן הזה היא ניסתה להתעלם מהעובדה שרון מנסה לחבל בקשר (הידידות) שלהם, ועד הרגע הזה היא ניסתה לשקם את הקשר ביניהם. עכשיו כל החששות שלה התגשמו, עכשיו האמת עמדה מולה. רון והיא- כבר לא חברים. זהו.

"איך אני אקרא לך?" היא שאלה אותו. הוא ילל חלושות.

הצבע שלו היה לבן פניני מאוד. הוא הזכיר לה את רוחות הרפאים בהוגוורטס.

"ניקולס," השם הזה עלה על שפתיה בחיוך קטן כשהיא נזכרה בניק כמעט בלי ראש. היא תמיד חיבבה אותו ותמיד היא יכלה לדבר איתו בהוגוורטס, כשחבריה לא היו שם בשבילה. היא לא ראתה אותו כבר הרבה זמן.

ניקולס ילל בחיוב.

"ניקולס, רוצה לבוא איתי לסמטת דיאגון?" היא שאלה ולא חיכתה לתשובה. הוא נראה שמח.

"נלך לסמטת דיאגון, נסתובב שם ונלך לקנות לך ציוד ואוכל מיוחד."

היא עדיין הייתה קצת רטובה מהדמעות ומצב הרוח שלה היה ברצפה.

היא תפסה אותו בידה והתעתקה.

היא נחתה בתוך פונדק הקלחת הרותחת. היא ראתה שם כמה מכרים, הם בירכו אותה למזל טוב ודיברו מעט.

היא יצאה מהפונדק אל הסמטה דרך שער הלבנים ונכנסה לחנות הבגדים האהובה עליה, של מדאם מלקין, וקנתה שם כמה גלימות עבודה מהודרות למשרד- אחת בצבע סגול, אחת בצבע בורדו, אחת שחורה עם תפרי זהב ועוד אחת בצבע כחול כהה. היא העדיפה ללבוש כהה למשרד. זה גרם לה להרגיש ייצוגית.

היא המשיכה אל חנות הגלידה של פלוריאן פורטסקיו ופטפטה קצת עם בנו, כריסטיאן. הוא היה ידיד שלה בהוגוורטס, אשר למד בבית הפלפאף ועזר לה להתכונן לבחינות הבגרות. הוא נתן לה גביע גלידה ענק בטעם שוקולד עם דובדבנים.

שוקולד תמיד גרם לה להרגיש טוב יותר והגלידה עודדה אותה מאוד.

היא הודתה לכריסטיאן והמשיכה. היא החליטה להיכנס לגרינגוטס.

היא נסעה בקרונית המעצבנת, ולא יכלה שלא להיזכר ביום בו היא התחפשה לבלטריקס לסטריינג' יימח שמה וזכרה ופרצה לכספת שלה. זה היה אותו היום בו התקיים הקרב על הוגוורטס, אותו היום בו היא ורון התחילו את הקשר שלהם. היא זכרה שהכוויות שהיא חטפה מכל האוצרות בכספת היו כואבות ושורפות מאוד.

היא הגיעה לכספת שלה ונכנסה פנימה.

הייתה בפנים ערימה חדשה של אוניות זהובות, כנראה מלגת הקידום שלה. בנוסף, היו בפנים שלוש ערימות כסופות ועוד חמש ערימות בצבע ברונזה. בסך הכל היו שם עשר ערימות של מטבעות.

כבר עבר הרבה זמן מאז שהיא נכנסה לכספת של עצמה, לאחרונה היא השתמשה בשירותי ההזמנה מראש של כסף- היא רק הגיעה לגרינגוטס והגובלינים האדיבים היו מביאים לה את הכסף בעצמם. היא הייתה גאה בעצמה על מה שהיא הרוויחה, על העבודה הקשה שהייתה כרוכה בכך.

היא יצאה מגרינגוטס עם ארנק קצת יותר כבד והמשיכה להסתובב, שקועה במחשבות של עצמה.

בערב היא החליטה שזהו זה. ניקולס החתול התחיל להתמתח בעייפות בתוך הסל שהיא קנתה בשבילו והרחיפה אותו לידה.

היא הסתובבה במקום, אוחזת בכל השקיות שלה ובסל של ניקולס והתעתקה אל הבית שלה.

"הרמיוני!" קרא דראקו בבהלה וקם מהשולחן בזריזות, לוקח איתו את כוס הקפה שלו. "הגעתי לפה לפני זמן קצר, חשבתי שתהיי כאן כבר!" הוא אמר בדאגה.

הרמיוני הייתה כל כך עייפה ומרוטת עצבים. היא הניחה את ניקולס בעדינות על הרצפה וזרקה את שאר השקיות שלה על הכיסא.

היא התיישבה ליד השולחן ותפסה את המצח שלה בשתי ידיה.

"הרמיוני..." דראקו אמר בשקט. "הכל בסדר?"

היא הסתכלה אל העיניים המודאגות שלו ודמעה נזלה על הלחי שלה.

הוא התקרב אליה, הקים אותה מהכיסא וחיבק אותה חזק.

"אני בטוח שהוא יבין שהוא אידיוט מתישהו," הוא אמר לתוך רעמת התלתלים שלה. "אל תתני לו להרוס לך את יום ההולדת."

"אתה צודק. באמת היה לי כיף היום." היא אמרה בשקט והוא ניגב את חמשת הדמעות האחרות שהספיקו לזלוג.

"עכשיו- זוכרת שהבטחתי לך עוד מתנה?" הוא אמר בטון חדש.

"נו?"

"היית פעם באיטליה?"

"לא. ההורים שלי נסעו לשם לבד פעם כשהייתי בהוגוורטס, מן הסתם לא באתי. למה?" היא שאלה בחיוך.

"יש לך תכניות בין ה27 באוקטובר ל10 בנובמבר?" הוא שאל, מחייך חיוך ענק.

"אם אני אחליט שלא יהיו אז לא יהיו,"

"מצוין. הזמנתי לנו כרטיסים לאיטליה, לתאריכים האלו. נחגוג את ליל כל הקדושים בדרך האיטלקית. אנחנו הולכים להגיע לשם בדרך המוגלגית, מטוסים. למען האמת, הם די מעניינים..."

היא חיבקה אותו עוד יותר חזק.

"מי היה מאמין שדראקו מאלפוי יסכים לעלות על מטוס, כלי שנוצר על ידי מוגלגים ומופעל על ידי מוגלגים." היא צחקה אל תוך החולצה שלו.

"כבר אמרתי לך שהשתניתי," הוא אמר אל תוך השיער שלה.

הם עברו למסיבה משל עצמם, מסיבה קטנה שהייתה מורכבת מכוס תה חם ומתוק ופרוסות עבות של עוגת יום הולדת.

הפרק הקודם		הפרק הבא