החבר הכי טוב של התאום שלי

שלום, קוראים לי אוולין פוטר. מה המצב? במקום לחפור יותר מידי במקומות שאני לא צריכה (כמו שאני עושה ועשיתי מאז ומעולם) אתחיל בעובדות; לפני 11 שנים, מסתבר שאני והתאום שלי, הארי, הבסנו מישהו שקוראים לו וולדמורט. 

והאיש הענק שהגיע לבית שבו אנחנו חיים סיפר לנו שהוא אדון האופל.. אנחנו בעצם הבסנו את אדון האופל. גדול, נכון? לא הרבה זמן אחרי שהאיש הענק הגיע לבית שבו אנחנו חיים, הוא אמר שקוראים לו האגריד, ושהוא שומר הקרקעות בבית הספר ״הגוורטס״ לכישוף ולקוסמות. ״מעולם לא שמעתם על הווגרטס?״ הוא שאל, מופתע. ״אני מצטער, לא..״ הארי ענה לו. ומה מסתבר? הדודים הנוראיים שלנו, פטוניה וורנון דארסלי, אמרו לנו שההורים שלנו נהרגו בתאונת דרכים בזמן שבעצם, 

זה היה וולדמורט שהרג אותם! אני והארי שרדנו את קללת ההריגה, מה שהותיר את הארי עם צלקת בצורת ברק על המצח, ואותי עם צלקת קטנה בצורת כוכב על אמצע האף. ״אתם קוסם ומכשפה, אוולין והארי!״ האגריד אמר. ״אנחנו.. מה?!״ פצחנו בפה אחד. ״אנחנו לא יכולים להיות קוסם ומכשפה, אדוני.. אנחנו רק אוולין והארי!״

״כן! רק אוולין והארי!״ 

אבל לאחר מכן, האגריד שאל אותנו אם אנחנו גורמים לדברים

משונים ומוזרים לקרות, וענינו שכן. אלוהים, זה היה כאילו הוא הכיר אותי במשך שנים! הייתי מופתעת, באמת. ״איך ידעת??״ שאלתי. 

האגריד צחקק. ״זה הסיפור הקלאסי של קוסמים שחיים עם מוגלגים..״ 

״מוגלגים?״ הארי שאל. ״אנשים בלי יכולת קסומה..״ האגריד הסביר. 

לאחר מכן, האגריד הוציא אותנו מהגיהנום שבו חיינו לכל מיני מקומות. 

ובמקומות, כולם הכירו אותנו! ״התאומים ששרדו!״ 

״או, אלוהים, אלו התאומים ששרדו!״ היו קריאות הבהלה ששמענו נאמרות לעברנו.

אחרי שהאגריד הסביר לנו על וולדמורט אדון האופל, (כמו שהסברתי בהתחלה), הלכנו לתחנת הרכבת.

״אתם צריכים את רציף תשע ושלושה רבעים״ האגריד אמר. ״אבל זה לא הגיוני! אין רציף כזה!״ הארי צחקק. 

אבל ברגע, האגריד נעלם מהמקום. החלפנו מבטים מבולבלים ותהינו לעצמנו איפה הוא נמצא; אבל לאחר מכן, שאלנו את הכרטיסן איפה הרציף נמצא,  אבל התגובה שלו הייתה; ״נראה לכם שאתם מצחיקים מישהו, הא?״ בקול קר.

חשבנו שהכל אבוד, לגמרי אבוד. עד שראינו משפחה ג'ינג'ית שהייתה מורכבת מאמא ג'ינג'ית, תאומים ג'ינג'ים, ילד ג'ינג'י שהיה נראה כאילו בגילינו, וילדה ג'ינג'ית שהייתה נראית קטנה מאיתנו בשנה.

״קדימה, פרד, ג'ורג'!״ האמא הג'ינג'ית קראה לאחד מהתאומים. ״הוא לא פרד, זה אני!״ התאום השני אמר. ״באמת, גברתי, את קוראת לעצמך אמא שלנו..״

״הו, סליחה, ג'ורג', קדימה תעבור...״  היא התנצלה בטון חלול. התאום הראשון התקרב אל הקיר, אבל לאחר רגע, עצר. ״סתם צחקתי, אני זה פרד!״ הוא צחקק, ואז, קרה הבלתי יאומן. 

התאום הראשון עבר דרך הקיר ונעלם! אני והארי החלפנו מבטים מופתעים, ואפילו ביקשתי שהוא יצבוט אותי כדי לבדוק שזה אמיתי! 

החלטנו שניגש אל הגברת הג'ינג'ית. ״סלחי לי, גברת..״ הארי שאל. הגברת הג'ינג'ית חייכה אליו. ״כן, חמודים?״ 

״את יודעת איך..?״ הארי ניסה למצוא את המילים. ״איך עוברים דרך הקיר?״ היא השלימה אותו. ״כן!״ עניתי בחיוך. 

״אל תדאגו, זו גם הפעם הראשונה של רון!״ היא אמרה והפנתה את מבטנו אל הילד הג'ינג'י שהיה נראה בגילינו. רון.. שם יפה.. אבל פתאום, משהו קרה בי.

הוא... חייך אליי. אף בן מעולם לא חייך אליי! 

הבטן שלי עשתה היפוך מוזר.. 

״היי, אני רון!״

״אנחנו אוולין והארי פוטר!״ 

עיניו של רון נפערו

״התאומים ששרדו!״ הוא אמר בהלם.