"תגיד, אתה נורמלי?"
"רוני, תרגעי."
רוני התהלכה במטבח הריק בכעס.
"לא רוצה להרגע! באיזה זכות, טמיר?"
"עשיתי את זה בשבילך."
"מה אכפת לי?! למה לא שאלת אותי קודם?!"
"כאילו שהיית מרשה לי. נו, בחייך, רוני. אל תהיי כזאת."
"מה-?"
דמעות הציפו את עיניה.
"אבל למה? באיזה זכות התקשרת לפסיכולוגית החטטנית הזאת? למה- למה לא-?"
היא החליקה לרצפה ובכתה.
ליבו של טמיר נכמר מרוב רחמים.
"תשמעי, רוני,"
הוא ניסה לנחם אותה.
"ראיתי באיזה מצב את, וידעתי. ידעתי שזה לא יכול להמשך ככה. אם לא הייתי עושה כלום היית מאבדת את זה לגמרי."
"אז למה לא-"
"ניסיתי לדבר איתך. את יודעת את זה. דחית אותי. לא הייתי מסוגל להמשיך לצפות מהצד."
"עזוב אותי, טמיר. אין לי כוח לכל זה עכשיו."
היא ניתקה את השיחה, הליטה את פניה בכפות ידיה ובכתה.
|